חודש: דצמבר 2025

ויגש
^{בראשית מ״ד:י״ח–מ״ז:כ״ז – יחזקאל ל״ז:ט״ו–כ״ח}

יהודה מציע את חייו כדי להציל את בנימין. יוסף, נרגש, מגלה את זהותו האמיתית ומאחד את האחים. יעקב יורד למצרים ומביא עמו את כל צאצאיו. בהפטרה, הנביא יחזקאל מנבא את איחוד שני הממלכות – יהודה וישראל.

יחזקאל ל״ז:י״ז
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ–לְעֵץ אֶחָד

נכתבה בשנת 1700, כתובת סיינה ^[1], יצירת מופת של הבארוק הטוסקני ^[2], היא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לאמנות יהודית איטלקית במאה ה‑18. היא שמורה באוסף הכתובות של המוזיאון היהודי בניו יורק ^[3].

בעיטור עשיר ומורכב מופיעה בראש המסגרת ייצוג איקונוגרפי של העם היהודי ^[4], ובו אריה האוחז במחתה. מתחתיו מופיעות הדמויות של תהילה ורווח ^[5], סמלים של שם טוב ושגשוג. לאחר מכן מופיע גלגל מזלות ^[6] שלם. מדליות עם סצנות מקראיות, מוקפות בפסוקים נבחרים בקפידה ^[7], מקיפות את נוסח הכתובה.

^[1] דיו, גואש ועלי זהב על קלף, 83 × 58.3 ס״מ. מתנת ד״ר הארי ג. פרידמן. מספר קטלוגי: F 2407.
^[2] הבארוק הטוסקני מתאפיין בעיטורים שופעים, קומפוזיציות דינמיות ודמויות אלגוריות.
^[3] המוזיאון היהודי בניו יורק מחזיק באחד האוספים החשובים בעולם של כתובות. כתובת סיינה נחשבת לדגם יוצא דופן בזכות עידונה והאיקונוגרפיה שלה.
^[4] האריה מסמל את שבט יהודה (בראשית מ״ט:ט׳), מלכות ועוצמה. הוא מייצג כוח רוחני והגנה אלוהית. המחתה רומזת לעבודת המקדש ולתפקיד הכהונה.
^[5] תהילה (מלאך התוקע בחצוצרה) היא אלגוריה קלאסית יוונית‑רומית לשם ולתהילה. רווח (איש זורע זרעים), דמות אלגורית מהמסורת ההומניסטית, מגלם שגשוג ופוריות.
^[6] נוכחות גלגל מזלות (מַזָּלוֹת) שלם מסמלת את מחזור הזמן, הסדר הקוסמי והברכה האלוהית על חיי הנישואין. היא גם מרמזת על השגחה ומזל טוב (מַזָּל טוֹב) הנאחל לבני הזוג.
^[7] הפסוקים המקראיים בכתובה: בראשית כ״ז:כ״ח «וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם…», משלי י״ח:כ״ב «מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב…», משלי ה׳:י״ח «יְהִי מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ…», וכן קטע ארוך מישעיהו ס״א:י׳ – ס״ב:ד׳, המתאר שמחת נישואין ושיבת ישראל.=

שבת מקץ, ראש חודש טבת, חנוכה
^{בראשית מ״א–מ״ד י״ז – במדבר כ״ח ט׳–ט״ו – במדבר ז׳–ח׳ ד׳ – ישעיהו ס״ו א׳, כ״ד – זכריה ב׳ י״ד–ד׳ ז׳}

בספר הראשון, יוסף מפרש את חלומות פרעה והופך למשנה למלך מצרים. בחכמתו הוא מארגן את מאגרי התבואה כדי להתמודד עם הרעב הקרב. אחיו יורדים למצרים לקנות מזון, ויוסף מנסה אותם בדרישתו להביא את בנימין.
בספר השני, התורה מתארת את הקרבנות המיוחדים לשבת ולראש חודש, המסמנים את חידוש המחזור הירחי.
בספר השלישי, הקריאה עוסקת במנחות נשיאי השבטים^[1] בעת חנוכת המשכן.
ההפטרה לחנוכה, מתוך נבואת זכריה, מציגה את חזון המנורה הזהובה המוזנת משני עצי זית ומזכירה שהגאולה תבוא "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי".

זכריה ב׳ י״ד
רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה’.

חומות החשמונאים^[2] שהתגלו בימים האחרונים הן עדות מוחשית לנוכחות היהודית בירושלים בתקופת בית שני. החומות ממוקמות סמוך למגדל דוד, בתוך מתחם הקישלה^[3], ומלוות בראשי חצים, כדורי עופרת ואבני קלע – עדות לקרבות העזים^[4] במרד החשמונאים נגד היוונים, אירוע מכונן בחג החנוכה.
חומות אלו מזכירות את עמידותו ונצחיותו של העם היהודי בירושלים. התגלית הארכיאולוגית, שפורסמה לאחרונה, אינה רק עדות לעבר: היא מאירה את ההווה ומחזקת את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי.

^[1] שבת זו חלה ביום השישי של חנוכה: הקריאה מזכירה את מנחת שבט גד (במדבר ז׳ מ״ב).
^[2] קטע החומה שנחשף באורך כ-50 מטר וברוחב כ-5 מטר. הוא נחשב לחלק מיסודות מערכת חומות רחבה יותר שהקיפה את ירושלים הקדומה וכללה 60 מגדלי שמירה בגובה של יותר מ-10 מטרים.
^[3] הקישלה, שמשמעותו "קסרקטין" (בטורקית: kışla), הוא מבנה עות׳מאני שנבנה סביב שנת 1834 על ידי איברהים פאשא כקסרקטין צבאי. המבנה הוסב לכלא ולתחנת משטרה בתקופה העות׳מאנית (1841), וכיום הוא חלק ממוזיאון מגדל דוד. האתר חושף שכבות היסטוריות ייחודיות: שרידי חומת חזקיהו, ביצורים חשמונאיים ושרידי ארמון הורדוס – מסע דרך שלושת אלפי שנות היסטוריה.
^[4] מרד החשמונאים: לפני 2,189 שנה, ב-כ״ה בכסלו שנת 3597 (164 לפנה״ס), ציון חנוכת המקדש ומקור חג החנוכה.

וַיֵּשֶׁב
^{בראשית ל״ז א׳ – מ׳ כ״ג ; עמוס ב׳ ו׳ – ג׳ ח׳}

יעקב מעניק לבנו האהוב יוסף כְּתֹנֶת פַּסִּים^[1] – אות לחיבה מיוחדת המעורר את קנאת אחיו. חלומותיו של יוסף, המבשרים על שליטתו העתידית בהם, מלבים את כעסם; הם מוכרים אותו לסוחרים בדרכם למצרים.
הסיפור נקטע בפרשת יהודה ותמר: יהודה מסרב לתת את בנו הצעיר^[2] לתמר לאישה, אך היא נוקטת תחבולה כדי לזכות בצדק. מן האיחוד הזה נולדים פרץ וזרח, אבות השושלת המשיחית.
ההפטרה מעמוס מגנה את העוול החברתי ומזכירה כי נאמנות לברית האלוהית מחייבת יושר והגינות.

בראשית ל״ז ג׳
וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות (מאה"י, פריז) ניתן להתבונן בטוניקה ספרדית^[3] רב־צבעית שמקורה בנאבול, תוניסיה. יצירה זו היא דוגמה מרשימה לטקסטיל יהודי מסורתי. היא עשויה כותנה ופשתן, מעוטרת ברצועות אלכסוניות של סרטי משי צבעוניים ובחזה רקום במוטיבים פרחוניים בחוטים רב־צבעיים, משולבים בלוחות מתכת מוזהבים. מידותיה – גובה 92 ס״מ ורוחב 53 ס״מ. היא נלבשה בטקס החינה שקדם לנישואין. גווניה המרובים ועדינותה מזכירים את כתונת יוסף.

^[1] המונח פסים (פַּסִּים) מופיע בבראשית ל״ז: ג׳, כ״ג, ל״ב (כתונת יוסף) ובשמואל ב׳ י״ג: י״ח–י״ט (כתונת תמר). משמעותו שנויה במחלוקת: רב־צבעי או משובץ; ארוך עד הקצוות (פרשנות רבנית); או בגד מלכותי יוקרתי המיועד לבנות המלך (כגון תמר, בת דוד המלך).
^[2] ייבום (יבום) הוא מצווה מקראית: אם אדם מת ללא זרע, אחיו חייב לשאת את אלמנתו כדי להקים לו שם. נזכר בבראשית ל״ח: ז׳–ח׳ (תמר ואונן) ובדברים כ״ה: ה׳–י׳.
^[3] קמג׳ה היא טוניקה מסורתית תוניסאית לחתונה, רקומה בעושר ורב־צבעית, שנלבשה בטקסי נישואין. מקורה במילה הערבית קמיץ (חולצה).

וַיִּשְׁלַח
^{בראשית ל״ב:ד–ל״ו:מ״ג – עובדיה א׳:א–כ״א (מנהג ספרדים) והושע י״א:ז–י״ב:י״ב (מנהג אשכנזים)}

פרשת וַיִּשְׁלַח מספרת על שובו של יעקב לארץ ישראל לאחר עשרים שנה בבית לבן. השליחים שנשלחו אל עשו חוזרים עם בשורה מדאיגה: עשו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש. יעקב, החושש מן העימות, מחלק את מחנהו, מתפלל ושולח מנחה. בלילה הוא נאבק עם דמות מסתורית הפוצעת אותו אך גם מברכתו ונותנת לו את השם ישראל. המפגש עם עשו מתרחש בסופו של דבר בשלום, וכל אחד הולך לדרכו.

בשכם, חטיפתה של דינה גוררת את טבח אנשי העיר בידי שמעון ולוי, ויעקב נאלץ לעזוב בחיפזון. בבית־אל מאשר לו אלוהים את שמו החדש; בדרך לאפרת מתה רחל בלידת בנימין; יצחק נפטר בחברון ונקבר בידי בניו. לאחר מכן נקבעת תולדות עשו.

ההפטרה הספרדית מעובדיה מנבאת את נפילת אדום, מצאצאי עשו, ואת ניצחון ישראל, ואילו ההפטרה האשכנזית מהושע מזכירה את מאבק יעקב עם המלאך וקוראת לישראל לשוב אל אלוהיו.

בראשית ל״ב:כ״ז
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי

באולם המרכזי של המוזיאון הלאומי מארק שגאל ^[1] בניס מוצג מחזור המסר המקראי ^[2]. בין שנים־עשר הבדים המונומנטליים, מאבק יעקב עם המלאך מתאר את סיפור בראשית ל״ב (פסוקים כ״ה–ל״ג). הכחולים והסגולים מבטאים את עוצמתו הפנימית של הקרב, האלכסונים של הדמויות מבטאים את המתח הדרמטי, ותנועת המלאך הנוגעת במצח יעקב רומזת גם למאבק וגם לברכה.

בצד הימני של הציור מופיעים: מפגש יעקב ורחל ליד הבאר (אהבה והשגחה אלוהית, בראשית כ״ט:א–י״ב); יוסף מופשט מבגדיו ונזרק אל הבור בידי אחיו (קנאה, בראשית ל״ז:כ״ג–כ״ד); ולמטה יעקב בוכה על כתונת יוסף (כאב, בראשית ל״ז:ל״א–ל״ה). ברקע משלב שגאל יסודות מעולמו האישי, ובמיוחד את עיר הולדתו ויטבסק, וכך הוא קושר את זיכרונו הפרטי עם זיכרון העם היהודי.

המוזיאון נחנך בשנת 1973 ביוזמת אנדרה מלרו ^[3] ובשיתוף מארק שגאל. זהו המוזיאון הלאומי הראשון שהוקדש לאמן חי, והוא מאגד כיום קרוב לאלף יצירות ומשלב ציורים, ויטראז'ים ופסיפסים בחלל שתוכנן בידי שגאל עצמו.

^[1] מארק שגאל (1887–1985) השתתף באופן פעיל בתכנון המוזיאון, הוסיף ויטראז'ים, פסיפסים ואולם מופעים, ונכח בטקס החנוכה בשנת 1973.
^[2] שנים־עשר הבדים המונומנטליים של המסר המקראי כוללים: אברהם ושלושת המלאכים ועקדת יצחק (קשורים לפרשת וַיֵּרָא); יעקב והמלאך (קשור לוַיִּשְׁלַח); משה והסנה הבוער (שמות); קריעת ים סוף (בשלח); משה מקבל את לוחות הברית (יתרו); הנביא ירמיהו (נקרא בהפטרות "שלושת השבועות" סביב תשעה באב); דוד ובת־שבע (שמואל ב׳); דוד המלך והנבל (מתוך תהילים); אליהו עולה השמיימה (מלכים ב׳); ולבסוף שתי יצירות המוקדשות לשיר השירים, הנקרא מסורתית בשבת.
^[3] אנדרה מלרו (1901–1976), שר התרבות, עודד את הקמת המוזיאון ותמך בהקדשת מחזור המסר המקראי למדינת צרפת.