בשלח
שמות י״ג:י״ז–י״ז:ט״ז – שופטים ד׳:ד׳–ה׳:ל״א
יציאת מצרים פותחת את הדרך אל החירות. הסיפור מתאר את בקיעת ים סוף, מפלת צבא פרעה, שירי התודה של משה ומרים, המן הניתן יום‑יום, המים הנובעים מן הסלע והניצחון על עמלק.
ההפטרה מספרת גם היא על גאולה: מרכבות סיסרא נהפכות בהתערבות אלוהית, דבר המאפשר לדבורה ולברק לנצח בקרב, ויעל – במעשה מכריע – מסיימת את האיום. הסיפור נחתם בשירת הניצחון של דבורה.
שמות ט״ו:כ׳
וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת־הַתֹּף בְּיָדָהּ
כשם שמרים ונשות ישראל חגגו את הגאולה במוזיקה, כך נשאו יהודי תימן את שיריהם וכלי נגינתם אל חופי הגלות, מעידים כי הדרך אל החירות מלווה תמיד במנגינה. מסורתם המוזיקלית, שעברה מדור לדור, לא הסתכמה בתֹּף[1] המוזכר בשירת מרים; היא באה לידי ביטוי במגוון כלים מסורתיים — קַנְבּוּס[2], עוּד[3], סַחְן נֻחַ׳אס[4], דַּרְבּוּקָה[5], מַנְקוּשׁ / נַקוּשׁ[6], מִגְ׳וִיז[7], נֵי[8] וטִמְבַּל / מִרְוַאס[9].
יציאת יהודי תימן – בעקבות פרעות עדן ב־2–4 בדצמבר 1947, שבהן נהרס הרובע היהודי ונהרגו כ‑90 יהודים, הפכה עדן למוקד ההתכנסות המרכזי של יהודי תימן לפני עלייתם. היציאה אורגנה ממחנה המעבר חאשד הסמוך לעדן, שממנו תואמה פינוי הקהילה במסגרת מבצע “מרבד הקסמים” (1949–1950), שבמהלכו הוטסו לישראל כ‑49,000 יהודי תימן. כיום בית העלמין היהודי בשייח' עות׳מאן הוא אחד העדים האחרונים לנוכחות היהודית באזור.
[1] תֹּף – תוף מסגרת קטן עם מצילות.
[2] קַנְבּוּס – לאוטה קטנה מעץ, כלי מסורתי מרכזי בתימן ובשירת סנהא ואדן.
[3] עוּד – לאוטה מזרחית בעלת גוף מעוגל וצוואר קצר.
[4] סַחְן נֻחַ׳אס – מגש נחושת גדול המשמש ככלי הקשה, במיוחד בחתונות.
[5] דַּרְבּוּקָה – תוף גביע נפוץ מאוד בחגיגות.
[6] מַנְקוּשׁ / נַקוּשׁ – כלי הקשה קטן ממתכת או מעץ, מלווה שירת נשים.
[7] מִגְ׳וִיז – חליל כפול בעל צליל רציף, נפוץ בלבנון, סוריה, ירדן וישראל, עם גרסאות מקומיות בתימן.
[8] נֵי – חליל קנה.
[9] טִמְבַּל / מִרְוַאס – תוף קטן דו‑עור.