HebdoSyna

ויגש
^{בראשית מ״ד:י״ח–מ״ז:כ״ז – יחזקאל ל״ז:ט״ו–כ״ח}

יהודה מציע את חייו כדי להציל את בנימין. יוסף, נרגש, מגלה את זהותו האמיתית ומאחד את האחים. יעקב יורד למצרים ומביא עמו את כל צאצאיו. בהפטרה, הנביא יחזקאל מנבא את איחוד שני הממלכות – יהודה וישראל.

יחזקאל ל״ז:י״ז
וְקָרַב אֹתָם אֶחָד אֶל-אֶחָד, לְךָ–לְעֵץ אֶחָד

נכתבה בשנת 1700, כתובת סיינה ^[1], יצירת מופת של הבארוק הטוסקני ^[2], היא אחת הדוגמאות המרשימות ביותר לאמנות יהודית איטלקית במאה ה‑18. היא שמורה באוסף הכתובות של המוזיאון היהודי בניו יורק ^[3].

בעיטור עשיר ומורכב מופיעה בראש המסגרת ייצוג איקונוגרפי של העם היהודי ^[4], ובו אריה האוחז במחתה. מתחתיו מופיעות הדמויות של תהילה ורווח ^[5], סמלים של שם טוב ושגשוג. לאחר מכן מופיע גלגל מזלות ^[6] שלם. מדליות עם סצנות מקראיות, מוקפות בפסוקים נבחרים בקפידה ^[7], מקיפות את נוסח הכתובה.

^[1] דיו, גואש ועלי זהב על קלף, 83 × 58.3 ס״מ. מתנת ד״ר הארי ג. פרידמן. מספר קטלוגי: F 2407.
^[2] הבארוק הטוסקני מתאפיין בעיטורים שופעים, קומפוזיציות דינמיות ודמויות אלגוריות.
^[3] המוזיאון היהודי בניו יורק מחזיק באחד האוספים החשובים בעולם של כתובות. כתובת סיינה נחשבת לדגם יוצא דופן בזכות עידונה והאיקונוגרפיה שלה.
^[4] האריה מסמל את שבט יהודה (בראשית מ״ט:ט׳), מלכות ועוצמה. הוא מייצג כוח רוחני והגנה אלוהית. המחתה רומזת לעבודת המקדש ולתפקיד הכהונה.
^[5] תהילה (מלאך התוקע בחצוצרה) היא אלגוריה קלאסית יוונית‑רומית לשם ולתהילה. רווח (איש זורע זרעים), דמות אלגורית מהמסורת ההומניסטית, מגלם שגשוג ופוריות.
^[6] נוכחות גלגל מזלות (מַזָּלוֹת) שלם מסמלת את מחזור הזמן, הסדר הקוסמי והברכה האלוהית על חיי הנישואין. היא גם מרמזת על השגחה ומזל טוב (מַזָּל טוֹב) הנאחל לבני הזוג.
^[7] הפסוקים המקראיים בכתובה: בראשית כ״ז:כ״ח «וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹהִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם…», משלי י״ח:כ״ב «מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב…», משלי ה׳:י״ח «יְהִי מְקוֹרְךָ בָּרוּךְ…», וכן קטע ארוך מישעיהו ס״א:י׳ – ס״ב:ד׳, המתאר שמחת נישואין ושיבת ישראל.=

שבת מקץ, ראש חודש טבת, חנוכה
^{בראשית מ״א–מ״ד י״ז – במדבר כ״ח ט׳–ט״ו – במדבר ז׳–ח׳ ד׳ – ישעיהו ס״ו א׳, כ״ד – זכריה ב׳ י״ד–ד׳ ז׳}

בספר הראשון, יוסף מפרש את חלומות פרעה והופך למשנה למלך מצרים. בחכמתו הוא מארגן את מאגרי התבואה כדי להתמודד עם הרעב הקרב. אחיו יורדים למצרים לקנות מזון, ויוסף מנסה אותם בדרישתו להביא את בנימין.
בספר השני, התורה מתארת את הקרבנות המיוחדים לשבת ולראש חודש, המסמנים את חידוש המחזור הירחי.
בספר השלישי, הקריאה עוסקת במנחות נשיאי השבטים^[1] בעת חנוכת המשכן.
ההפטרה לחנוכה, מתוך נבואת זכריה, מציגה את חזון המנורה הזהובה המוזנת משני עצי זית ומזכירה שהגאולה תבוא "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי".

זכריה ב׳ י״ד
רָנִּי וְשִׂמְחִי, בַּת-צִיּוֹן–כִּי הִנְנִי-בָא וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכֵךְ, נְאֻם-ה’.

חומות החשמונאים^[2] שהתגלו בימים האחרונים הן עדות מוחשית לנוכחות היהודית בירושלים בתקופת בית שני. החומות ממוקמות סמוך למגדל דוד, בתוך מתחם הקישלה^[3], ומלוות בראשי חצים, כדורי עופרת ואבני קלע – עדות לקרבות העזים^[4] במרד החשמונאים נגד היוונים, אירוע מכונן בחג החנוכה.
חומות אלו מזכירות את עמידותו ונצחיותו של העם היהודי בירושלים. התגלית הארכיאולוגית, שפורסמה לאחרונה, אינה רק עדות לעבר: היא מאירה את ההווה ומחזקת את הקשר הבלתי ניתן לניתוק בין ירושלים לעם היהודי.

^[1] שבת זו חלה ביום השישי של חנוכה: הקריאה מזכירה את מנחת שבט גד (במדבר ז׳ מ״ב).
^[2] קטע החומה שנחשף באורך כ-50 מטר וברוחב כ-5 מטר. הוא נחשב לחלק מיסודות מערכת חומות רחבה יותר שהקיפה את ירושלים הקדומה וכללה 60 מגדלי שמירה בגובה של יותר מ-10 מטרים.
^[3] הקישלה, שמשמעותו "קסרקטין" (בטורקית: kışla), הוא מבנה עות׳מאני שנבנה סביב שנת 1834 על ידי איברהים פאשא כקסרקטין צבאי. המבנה הוסב לכלא ולתחנת משטרה בתקופה העות׳מאנית (1841), וכיום הוא חלק ממוזיאון מגדל דוד. האתר חושף שכבות היסטוריות ייחודיות: שרידי חומת חזקיהו, ביצורים חשמונאיים ושרידי ארמון הורדוס – מסע דרך שלושת אלפי שנות היסטוריה.
^[4] מרד החשמונאים: לפני 2,189 שנה, ב-כ״ה בכסלו שנת 3597 (164 לפנה״ס), ציון חנוכת המקדש ומקור חג החנוכה.

וַיֵּשֶׁב
^{בראשית ל״ז א׳ – מ׳ כ״ג ; עמוס ב׳ ו׳ – ג׳ ח׳}

יעקב מעניק לבנו האהוב יוסף כְּתֹנֶת פַּסִּים^[1] – אות לחיבה מיוחדת המעורר את קנאת אחיו. חלומותיו של יוסף, המבשרים על שליטתו העתידית בהם, מלבים את כעסם; הם מוכרים אותו לסוחרים בדרכם למצרים.
הסיפור נקטע בפרשת יהודה ותמר: יהודה מסרב לתת את בנו הצעיר^[2] לתמר לאישה, אך היא נוקטת תחבולה כדי לזכות בצדק. מן האיחוד הזה נולדים פרץ וזרח, אבות השושלת המשיחית.
ההפטרה מעמוס מגנה את העוול החברתי ומזכירה כי נאמנות לברית האלוהית מחייבת יושר והגינות.

בראשית ל״ז ג׳
וְעָשָׂה לוֹ, כְּתֹנֶת פַּסִּים.

במוזיאון לאמנות ולהיסטוריה של היהדות (מאה"י, פריז) ניתן להתבונן בטוניקה ספרדית^[3] רב־צבעית שמקורה בנאבול, תוניסיה. יצירה זו היא דוגמה מרשימה לטקסטיל יהודי מסורתי. היא עשויה כותנה ופשתן, מעוטרת ברצועות אלכסוניות של סרטי משי צבעוניים ובחזה רקום במוטיבים פרחוניים בחוטים רב־צבעיים, משולבים בלוחות מתכת מוזהבים. מידותיה – גובה 92 ס״מ ורוחב 53 ס״מ. היא נלבשה בטקס החינה שקדם לנישואין. גווניה המרובים ועדינותה מזכירים את כתונת יוסף.

^[1] המונח פסים (פַּסִּים) מופיע בבראשית ל״ז: ג׳, כ״ג, ל״ב (כתונת יוסף) ובשמואל ב׳ י״ג: י״ח–י״ט (כתונת תמר). משמעותו שנויה במחלוקת: רב־צבעי או משובץ; ארוך עד הקצוות (פרשנות רבנית); או בגד מלכותי יוקרתי המיועד לבנות המלך (כגון תמר, בת דוד המלך).
^[2] ייבום (יבום) הוא מצווה מקראית: אם אדם מת ללא זרע, אחיו חייב לשאת את אלמנתו כדי להקים לו שם. נזכר בבראשית ל״ח: ז׳–ח׳ (תמר ואונן) ובדברים כ״ה: ה׳–י׳.
^[3] קמג׳ה היא טוניקה מסורתית תוניסאית לחתונה, רקומה בעושר ורב־צבעית, שנלבשה בטקסי נישואין. מקורה במילה הערבית קמיץ (חולצה).

וַיִּשְׁלַח
^{בראשית ל״ב:ד–ל״ו:מ״ג – עובדיה א׳:א–כ״א (מנהג ספרדים) והושע י״א:ז–י״ב:י״ב (מנהג אשכנזים)}

פרשת וַיִּשְׁלַח מספרת על שובו של יעקב לארץ ישראל לאחר עשרים שנה בבית לבן. השליחים שנשלחו אל עשו חוזרים עם בשורה מדאיגה: עשו יוצא לקראתו עם ארבע מאות איש. יעקב, החושש מן העימות, מחלק את מחנהו, מתפלל ושולח מנחה. בלילה הוא נאבק עם דמות מסתורית הפוצעת אותו אך גם מברכתו ונותנת לו את השם ישראל. המפגש עם עשו מתרחש בסופו של דבר בשלום, וכל אחד הולך לדרכו.

בשכם, חטיפתה של דינה גוררת את טבח אנשי העיר בידי שמעון ולוי, ויעקב נאלץ לעזוב בחיפזון. בבית־אל מאשר לו אלוהים את שמו החדש; בדרך לאפרת מתה רחל בלידת בנימין; יצחק נפטר בחברון ונקבר בידי בניו. לאחר מכן נקבעת תולדות עשו.

ההפטרה הספרדית מעובדיה מנבאת את נפילת אדום, מצאצאי עשו, ואת ניצחון ישראל, ואילו ההפטרה האשכנזית מהושע מזכירה את מאבק יעקב עם המלאך וקוראת לישראל לשוב אל אלוהיו.

בראשית ל״ב:כ״ז
וַיֹּאמֶר לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ, כִּי אִם־בֵּרַכְתָּנִי

באולם המרכזי של המוזיאון הלאומי מארק שגאל ^[1] בניס מוצג מחזור המסר המקראי ^[2]. בין שנים־עשר הבדים המונומנטליים, מאבק יעקב עם המלאך מתאר את סיפור בראשית ל״ב (פסוקים כ״ה–ל״ג). הכחולים והסגולים מבטאים את עוצמתו הפנימית של הקרב, האלכסונים של הדמויות מבטאים את המתח הדרמטי, ותנועת המלאך הנוגעת במצח יעקב רומזת גם למאבק וגם לברכה.

בצד הימני של הציור מופיעים: מפגש יעקב ורחל ליד הבאר (אהבה והשגחה אלוהית, בראשית כ״ט:א–י״ב); יוסף מופשט מבגדיו ונזרק אל הבור בידי אחיו (קנאה, בראשית ל״ז:כ״ג–כ״ד); ולמטה יעקב בוכה על כתונת יוסף (כאב, בראשית ל״ז:ל״א–ל״ה). ברקע משלב שגאל יסודות מעולמו האישי, ובמיוחד את עיר הולדתו ויטבסק, וכך הוא קושר את זיכרונו הפרטי עם זיכרון העם היהודי.

המוזיאון נחנך בשנת 1973 ביוזמת אנדרה מלרו ^[3] ובשיתוף מארק שגאל. זהו המוזיאון הלאומי הראשון שהוקדש לאמן חי, והוא מאגד כיום קרוב לאלף יצירות ומשלב ציורים, ויטראז'ים ופסיפסים בחלל שתוכנן בידי שגאל עצמו.

^[1] מארק שגאל (1887–1985) השתתף באופן פעיל בתכנון המוזיאון, הוסיף ויטראז'ים, פסיפסים ואולם מופעים, ונכח בטקס החנוכה בשנת 1973.
^[2] שנים־עשר הבדים המונומנטליים של המסר המקראי כוללים: אברהם ושלושת המלאכים ועקדת יצחק (קשורים לפרשת וַיֵּרָא); יעקב והמלאך (קשור לוַיִּשְׁלַח); משה והסנה הבוער (שמות); קריעת ים סוף (בשלח); משה מקבל את לוחות הברית (יתרו); הנביא ירמיהו (נקרא בהפטרות "שלושת השבועות" סביב תשעה באב); דוד ובת־שבע (שמואל ב׳); דוד המלך והנבל (מתוך תהילים); אליהו עולה השמיימה (מלכים ב׳); ולבסוף שתי יצירות המוקדשות לשיר השירים, הנקרא מסורתית בשבת.
^[3] אנדרה מלרו (1901–1976), שר התרבות, עודד את הקמת המוזיאון ותמך בהקדשת מחזור המסר המקראי למדינת צרפת.

וַיֵּצֵא
^{בראשית כ"ח:י – ל"ב:ג – ספרדי: הושע י"א:ז – י"ב:י"ב – אשכנזי: הושע י"ב:י"ג – י"ד:י}

יעקב יוצא מבאר־שבע לחרן. בדרך הוא חולם על סולם המחבר בין הארץ לשמים, סימן לנוכחות האלוהית. בהגיעו לחרן הוא פוגש את רחל ליד הבאר, מסיר את האבן המכסה אותה ומשקה את צאן דודו לבן.
הוא מקים את משפחתו בנישואיו ללאה ולרחל. למרות המרמות של חותנו, יעקב מצליח ומשגשג. לאחר עשרים שנות שירות הוא יוצא שוב אל ארץ אבותיו.
בהפטרה מזכיר הנביא הושע כי יעקב עבד כדי לזכות ברחל ושמר על הצאן, ובכך מדגיש את התמדהו ונאמנותו.

בראשית כ"ט:י
וַיָּגֶל אֶת־הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר

בשנת 1961, במהלך עבודות סלילת הדרך לשדה התעופה פיומיצ'ינו, נחשפו שרידי בית הכנסת של אוסטיה, אוסטיה אנטיקה – אחד מבתי הכנסת היהודיים העתיקים ביותר שהתגלו במערב הים התיכון, והיחיד שנשמר מבין שנים־עשר הידועים ברומא העתיקה.

בהנהגת מריה פלוריאני סקוורצ'יאפינו^[1], חשפו החפירות אולם תפילה, עמודים מעוטרים במנורות, בימה לקריאת התורה ובאר. הבאר מלמדת כי בית הכנסת לא הוגבל למרחב ליטורגי בלבד, אלא שילב גם פונקציות חיוניות של חיי הקהילה.

בית הכנסת מתוארך לסוף המאה הראשונה או ראשית המאה השנייה, הורחב במהלך המאה השנייה ושונה במאה הרביעית. מאז שנת 2001 הוא מהווה נושא למחקר מחודש בהובלת אוניברסיטת טקסס. בשנת 2009, גילוי כתובת המזכירה את Fabii Longi Iudaei^[2] בנקרופוליס סייע לשחזר את תולדות הקהילה היהודית באוסטיה. בשנים 2024–2025 חשפו החפירות מקווה חצי־תת־קרקעי בן כ־1,600 שנה, בלוויית חפצים פולחניים, דבר המאשר את רציפות המנהגים הדתיים ואת חשיבותו של בית הכנסת כמרכז קהילתי.

[1] מריה פלוריאני סקוורצ'יאפינו (1917–2003), ארכאולוגית איטלקייה שהתמחתה באוסטיה וברומא העתיקה. היא ניהלה את חפירות בית הכנסת באוסטיה אנטיקה ופרסמה את La sinagoga di Ostia (רומא, 1962).

[2] הכתובת המזכירה את Fabii Longi Iudaei, שהתגלתה בשנת 2009 בנקרופוליס של אוסטיה, מעידה על קיומה של משפחה יהודית בעלת שם לטיני קלאסי (gens Fabia, שם משפחה Longus) המזוהה במפורש כ"יהודים". התעתיק הלטיני הוא: Q(uintus) Fabius Longus et Fabi(a) Oppia et Fabi(a) Secunda Iudaei. הכתובת מתוארכת לתקופה היוליו־קלודיאנית (27 לפני הספירה – 68 לספירה), והיא אחת מן העדויות האפיגרפיות הקדומות ביותר לנוכחות יהודית באוסטיה, המדגימה הן את השתלבות היהודים בחברה הרומית והן את עמידתם על זהותם הדתית.

פרשת תּוֹלְדֹת
^{בראשית כ״ה:י״ט–כ״ח:ט – הפטרה: מלאכי א׳:א–ב׳:ז}

פרשת תולדות מספרת על לידת יעקב ועשיו, מכירת הבכורה וברכת יצחק. יצחק חוזר ופותח את בארות אביו אברהם, נתקל בהתנגדות מתושבי גרר, ולבסוף חופר באר שהוא קורא לה רחובות (רְחֹבוֹת) — פעולה שמסמלת את סיום המריבות ופתיחת מרחב של שלום ושגשוג. ההפטרה ממלאכי מדגישה את המתח בין ישראל לאדום, ומזכירה את האחריות המוסרית הכרוכה בבחירה האלוקית.

בראשית כ״ו:כ״ב
וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר: כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ

העיר המודרנית רחובות נוסדה בשנת תר״ן (1890) על ידי חלוצים מהעלייה הראשונה א׳, שהתארגנו במסגרת אגודת מנוחה ונחלה ב׳. השם הוצע על ידי ישראל בלקינד ג׳, בהשראת הפסוק מבראשית כ״ו:כ״ב, כסמל לתקווה למרחב פתוח ופורח.

רכישת הקרקעות הראשונות נעשתה על ידי אנשי היישוב, בהם יהושע חנקין ד׳, יהודה גור (גרסובסקי) ה׳ ואהרון אליהו אייזנברג ו׳, מידי בעל קרקע ערבי-נוצרי. מראשית הדרך, הפרויקט הדגיש עצמאות כלכלית וסירב לתמיכה חיצונית, במיוחד מצד הברון רוטשילד. הכלכלה המקומית התבססה בתחילה על גידול גפנים, שקדים והדרים.

בית הכנסת אוהל שרה, שנוסד בשנת תרס״ד (1904), ניצב בלב המושבה. על חזיתו מופיעה הכתובת:ה השער לה׳ — צדיקים יבואו בו (תהילים קי״ח:כ) וכן השנה העברית שנת תרס״ד והאזרחית 1904. המבנה נבנה מתרומות התושבים ובזכות מחויבות אגודת הייסוד. הוא שימש לא רק לתפילות אלא גם להתכנסויות קהילתיות. סגנונו האדריכלי פשוט ופונקציונלי, ומשקף את צורכי ההתיישבות החקלאית החלוצית — ערכים של פשטות, רוחניות ולכידות.

א׳ העלייה הראשונה: גל הגירה יהודית לארץ ישראל בתקופה העות׳מאנית (בערך 1881–1903), בעיקר ממזרח אירופה ומתימן, שהוביל להקמת מושבות חקלאיות רבות.
ב׳ מנוחה ונחלה: אגודת מייסדי רחובות, שהוקמה בוורשה, וכללה חלוצים ששאפו לניהול עצמי ועצמאות מקומית.
ג׳ ישראל בלקינד (תרכ״א–תרפ״ט): מחנך, סופר ומייסד תנועת ביל״ו, קבוצת צעירים יהודים מרוסיה שחלמו על התיישבות יהודית בארץ ישראל. השם ביל״ו הוא ראשי תיבות מהפסוק: בית יעקב לכו ונלכה (ישעיהו ב׳:ה).
ד׳ יהושע חנקין (תרכ״ד–תש״ה): פעיל ציוני, אחראי לרוב רכישות הקרקעות הגדולות של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל, מכונה "אבי החקלאות המודרנית בישראל".
ה׳ יהודה גור (גרסובסקי) (תרכ״ב–תש״י): מחנך, לקסיקוגרף ומתווך קרקעות. נולד בבלארוס, עלה לארץ ישראל ב-תרמ״ז, השתתף ברכישת אדמות רחובות, פעל בתחום החינוך העברי וזכה בפרס ביאליק לספרות עברית בשנת תש״ו.
ו׳ אהרון אליהו אייזנברג (תרכ״ג–תרצ״א): דמות מרכזית בתנועת חיבת ציון, זרם פרה-ציוני שנולד בשנות התר״מ במזרח אירופה, שקרא להתיישבות יהודית מעשית בארץ ישראל באמצעות רכישת קרקעות והקמת מושבות חקלאיות.

חַיֵּי שָׂרָה
^{בראשית כג:א – כ"ה:יח – מלכים א א:א – א:לא} 

שרה נפטרה, ואברהם רכש את שדות המכפלה ^[1] לקבור את שרה. הוא שולח את עבדו אלעזר למצוא כלה לבנו יצחק. רבקה, נכדתו של אברהם, מסכימה לנישואין. אברהם עובר את ירושתו ליצחק, מתחתן איתם קטרה, יש לו מספר ילדים, ואז נפטר. יצחק וישמעאל קבורים אותו ליד שרה.
בעזרא, המלך דוד, שמיך זקן, ממנה את שלמה ליורשו ומצווה שימשחו אותו למלך.

בראשית כג:ד
גֵּר-וְתוֹשָׁב אָנֹכִי, עִמָּכֶם; תְּנוּ לִי אֲחֻזַּת-קֶבֶר עִמָּכֶם, וְאֶקְבְּרָה מֵתִי מִלְּפָנָי

בית העלמין היהודי באלמטי נוסד בראשית המאה העשרים, כאשר העיר נקראה עדיין ורני^[2]. הרב לוי יצחק שניאורסון^[3] טמון בבית עלמין זה, והקהילה המקומית חלקה לו כבוד אחרון. בגלות שהטיל עליו סטאלין בקזחסטן המשיך ללמד תורה ולהעבירה למרות הרדיפות. בנו, הרבי^[4], הרחיב את השליחות הזאת והפכהּ למשימה עולמית.

במרחק כמה רחובות מבית העלמין ניצב בית הכנסת חב״ד, שנחנך בשנת 1997 ונקרא ״בית מנחם״. הבניין משמש מרכז קהילתי רחב־היקף: בית כנסת לתפילה, מקווה, בית ספר יהודי, חנות כשרה, משרדים קהילתיים וחדרי אירוח. על חזיתו מתנוססת הכתובת באנגלית: “Jewish Center. House of Menachem. Chabad Lubavitch”.

בנובמבר 2025 הצטרפה קזחסטן להסכמי אברהם^[5]. מדינה זו, שבעבר שימשה ארץ גלות ליהודים, נעשתה שותפה פעילה בדיאלוג האזורי. במקום שבו לימד רב בגלות, ניצב כיום בית כנסת, והסכם דיפלומטי פותח פרק חדש בהיסטוריה.

^[1] שדות המכפלה, בחברון שבגבעות יהודה, שקנה אברהם לקבור את שרה, מייצגים את הרכישה הראשונה של יהודים בארץ ישראל.
^[2] ורני, שנוסדה ב-1854 על ידי האימפריה הרוסית, הפכה לאלמה-אטה ב-1921, ואז לאלמא-אטי ב-1993 בעקבות עצמאות קזחסטן. השם הנוכחי נגזר מהמילה הקזחית לתפוח (alma), בהתייחס לכרמים באזור.
^[3] הרב לוי יצחק שניאורסון (1878–1944) – מקובל גדול, מחבר פירושים מעמיקים על התורה ורבה של יקטרינוסלב (כיום דניפרו, אוקראינה). בשנת 1939 נעצר בידי השלטונות הסובייטיים בשל הגנתו על קיום המצוות. לאחר יותר משנה של עינויים בבתי הכלא של סטאלין הוגלה לצ’יאלי, ולאחר מכן הועבר לאלמטי, שם נפטר בשנת 1944.
^[4] התואר "הרבי" מתייחס בעיקר לרבי מנחם מנדל שניאורסון (1902–1994), המנהיג השביעי של חסידות חב״ד־ליובאוויטש, הפועלת ביותר ממאה מדינות. הוא היה בנו של הרב לוי יצחק שניאורסון. בעת פטירת אביו לא נכח בהלווייה, שכן חי בניו יורק והתקשורת עם ברית המועצות הייתה קשה ביותר. בית הכנסת שנחנך שלוש שנים לאחר מותו נושא את שמו.
^[5] הסכמי אברהם הם הסכמי נורמליזציה דיפלומטית בין ישראל לבין כמה מדינות ערביות ומוסלמיות, שנחתמו לראשונה בשנת 2020 בחסות ארצות הברית. תחילה הצטרפו איחוד האמירויות הערביות ובחריין, ולאחר מכן מרוקו וסודאן. ההסכמים נועדו לכונן יחסים בילטרליים בתחומי הכלכלה, התרבות, המדע והביטחון. בנובמבר 2025 הצטרפה קזחסטן למסגרת זו, ובכך סימנה שלב חדש בהתקרבות בין ישראל לעולם המוסלמי.

וַיֵּרָא
^{בראשית פרק י״ח עד פרק כ״ב • מלכים ב׳ פרק ד׳}

אברהם, היושב בפתח אוהלו, מבחין בשלושה אורחים. הוא רץ לקראתם ומציע להם הכנסת אורחים. בהמשך הסיפור, אברהם מתפלל להצלת סדום, שרה צוחקת לשמע הבשורה על לידת יצחק, הגר וישמעאל ניצלים במדבר, ולבסוף עקידת יצחק מסמלת את הניסיון העליון של אברהם. ההפטרה מספרת על ניסי אלישע הנביא, שמציל אלמנה מעוני ומחזיר לחיים את בנה של השונמית^[1].

בראשית פרק י״ח פסוק ה׳
וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ–כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.

בית חב"ד^[2] קטמנדו, שהוקם בשנות ה-90, הפך למרכז יהודי סמלי. ממוקם בשכונת ת'אמל^[3], הוא מארח מדי שנה אלפי מטיילים, בעיקר צעירים ישראלים לאחר שירותם הצבאי. ידוע בסדר פסח הענק שלו – הנחשב לעיתים לגדול בעולם עם למעלה מ-1,500 משתתפים – והוא הפך לסמל עולמי של הכנסת אורחים יהודית. לאורך כל השנה, הבית פתוח: סעודות שבת, שיעורי תורה, סיוע למטיילים במצוקה ותמיכה בעת משברים (רעידת האדמה ב-2015, תאונות טרקים ועוד).

^[1] המונח "שונמית" מתאר אישה מהעיר שונם, השוכנת בנחלת יששכר. שתי נשים שונמיות מוזכרות בתנ"ך: אבישג, משרתת דוד המלך (מלכים א' א'–ב'), ואישה נדיבה שאירחה את אלישע הנביא (מלכים ב' ד' ו-ח').
[2] תנועת חב"ד-ליובאוויטש, שנוסדה במאה ה-18 בבלארוס על ידי רבי שניאור זלמן מליאדי, משלבת לימוד מעמיק עם פעילות קהילתית. כיום פועלת ביותר מ-100 מדינות עם אלפי מרכזים, ושולחת שלוחים להציע הכנסת אורחים, ארוחות, לימוד ותמיכה לכל יהודי – בכל מקום שבו הוא נמצא.
[3]שכונת ת'אמל, הלב התיירותי של קטמנדו, היא מקום מעבר שבו בית חב"ד ממלא תפקיד ייחודי: להיות עוגן רוחני וקהילתי בלב סביבה קוסמופוליטית.

לך לך – לך לעצמך / לך אל עצמך
^{בראשית י״ב:א׳–י״ז:כ״ז • ישעיהו מ׳:כ״ז–מ״א:ט״ז}

אלוהים מצווה על אברם לעזוב את ארצו אל יעד בלתי נודע, וכורת עמו ברית המבוססת על שלוש הבטחות: ארץ, זרע וברכה כללית. אברם ושרי הופכים לאברהם ושרה ^א׳, והמילה הופכת לסימן הברית. ההפטרה מישעיהו מאשרת כי אלוהים תומך בישראל גם בגלות.

בראשית י״ב:ב׳
וְאֶעֶשְׂךָ, לְגוֹי גָּדוֹל, וַאֲבָרֶכְךָ, וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ; וֶהְיֵה, בְּרָכָה.
וַאֲבָרְכָה, מְבָרְכֶיךָ, וּמְקַלֶּלְךָ, אָאֹר; וְנִבְרְכוּ בְךָ, כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

"עם ישראל חי!" הכריז חאבייר מיליי ^ב׳ ביוני 2025, בסיום נאומו במוזיאון הסובלנות בירושלים ^ג׳, בפני אישים ישראלים ובינלאומיים רבים. באירוע זה העניק לו הנשיא יצחק הרצוג את פרס ג'נסיס לשנת 2025 ^ד׳, והרב דוד חנניה פינטו בירך אותו.

הקהילה היהודית בארגנטינה מונה מעל 220,000 חברים. בית הכנסת המרכזי, טמפלו ליברטד, נוסד בשנת 1897 והוא העתיק ביותר במדינה. בשנת 1932 עבר שיפוץ בהובלת האדריכל אלחנדרו אנקין ^ה׳, בזכות מימון קהילתי ותמיכת JCA ^ו׳. המבנה משלב סגנון ניאו-רומנסקי והשפעות ביזנטיות, עם קשתות עגולות, כיפה מרכזית וחלונות ויטראז' צבעוניים. במקום גם עוגב יוקרתי מתוצרת וולקר ^ז׳. בית הכנסת מאכלס את המוזיאון היהודי של בואנוס איירס, השומר חפצים טקסיים, ארכיונים ועדויות מההיסטוריה היהודית בארגנטינה. טמפלו ליברטד מוכר כאתר מורשת לאומית.

^א׳ שינוי השמות מסמל טרנספורמציה רוחנית: אברם (אַבְרָם) הופך לאברהם (אַבְרָהָם), ושרי (שַׂרַי) הופכת לשרה (שָׂרָה). הגימטריה של אברהם היא 248, כמספר המצוות החיוביות. האות ה' שנוספה מרמזת על השכינה ועל נשימת הבריאה (בראשית רבה י"ז:ה')..
^ב׳ חאבייר מיליי הוא נשיא ארגנטינה מאז דצמבר 2023, ודוגל בעמדות ליברטריאניות (צמצום תפקיד המדינה, חירות אישית, שוק חופשי).
^ג׳ מוזיאון הסובלנות בירושלים, שנחנך בשנת 2023, מוקדש לדיאלוג בין-תרבותי ומארח אירועים דיפלומטיים וחינוכיים.
^ד׳ פרס ג'נסיס נוסד בשנת 2013 והוענק לראשונה ב-2014. הוא מוענק מדי שנה לאישיות יהודית או לבעל ברית של העם היהודי על תרומתו לאנושות, לתרבות היהודית ולמדינת ישראל. הפרס כולל מיליון דולר ומומן בתחילה על ידי פילנתרופים רוסים לקידום ערכים יהודיים בזירה הציבורית, התרבותית והמדעית.
^ה׳ אלחנדרו אנקין, אדריכל ארגנטינאי ידוע, השפיע רבות על הארכיטקטורה של בואנוס איירס במאה ה-20. תכנן מבנים איקוניים רבים, בהם תיאטרון קומיקו (לולה ממבריבס) ובית הכנסת הגדול (ליברטד).
^ו׳ הברון מוריס דה הירש, בנקאי ופילנתרופ יהודי גרמני מהמאה ה-19, ייסד את ארגון JCA (Jewish Colonization Association) בשנת 1891. מתוך מחויבות עמוקה לעם היהודי, השקיע את הונו בתמיכה בהגירת יהודי מזרח אירופה למושבות חקלאיות, במיוחד בארגנטינה, במטרה להעניק להם תנאי חיים ראויים ושילוב חברתי בר-קיימא.
^ז׳ עוגב וולקר הוא כלי נגינה יוקרתי מתוצרת החברה הגרמנית E.F. Walcker, הידועה בעוגבים כנסייתיים וקונצרטיים מאז המאה ה-19.

נֹחַ
^{בראשית ו:ט–יא:לב • ישעיהו נד:א–נה:ה}

פרשת נח מספרת על המבול, על התיבה שבנה נח, ועל התחלה חדשה לעולם. נח מתואר כאיש צדיק, תמים בדורותיו (בראשית ו:ט). הוא מקבל צו לבנות תיבה כדי להציל את משפחתו ואת בעלי החיים. לאחר הגשם, אלוהים כורת ברית עם האנושות, המסומלת בקשת בענן. ההפטרה, מלאת תקווה, מבטיחה שאלוהים לא ינטוש את ישראל גם לאחר הסערות. היא מדברת על שלום מחודש ועל עתיד מואר.

בראשית ו:יט
וּמִכֹּל הַחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה

גן החיות התנ"כי נוסד בשנת 1940 על ידי הפרופ' אהרון שולוב^[1], והועבר בשנת 1993 לשטח של 25 דונם בשכונת מלחה^[2], בדרום-מערב ירושלים.
העברה זו הייתה חלק מפרויקט שהושק בשנת 1990 על ידי קרן ירושלים^[3] ועיריית ירושלים, במטרה להקים גן חיות מודרני, חינוכי ותרבותי, הפתוח לכולם ומוקדש לבעלי חיים המוזכרים בתנ"ך.

במרכז הגן ניצבת תיבת נח^[4] מונומנטלית, מוקפת ב-23 פסלי בעלי חיים מצופים פסיפסים ומראות, שנוצרו בין השנים 1991–1994 על ידי האמנית ניקי דה סן פאל^[5].
שלטים תנ"כיים מלווים את התאים, ושבילים נושאיים מקשרים בין הטקסטים לבין בעלי החיים. האתר מארח פעילויות חינוכיות, תערוכות מתחלפות ואירועים הקשורים לחגים יהודיים.
זהו גם מקום לשימור^[6] מינים בסכנת הכחדה.

^[1] אהרון שולוב (1907–1997), זואולוג ישראלי יליד יליסבטגרד (האימפריה הרוסית, כיום קרופיבניצקי, אוקראינה). נאסר בשל פעילות ציונית והיגר לארץ ישראל בשנת 1926. למד זואולוגיה באוניברסיטה העברית בירושלים, השלים דוקטורט בנאפולי, וערך מחקרים במצרים על טיפול וטרינרי באקלים סובטרופי. בשנת 1940 ייסד את גן החיות וניהל אותו במשך 43 שנה. פיתח גם נסיוב נגד ארס עקרב צהוב ופרסם מאמרים מדעיים וספר אוטוביוגרפי (The Wolf Shall Dwell with the Lamb, 1981).
^[2] שכונת מלחה בדרום-מערב ירושלים נבנתה על חורבות הכפר הערבי אל-מליחה שפונה בשנת 1948. חפירות ארכיאולוגיות בשנות ה-80 חשפו עדויות ליישוב יהודי מהמאה הראשונה לספירה, כולל גתות, בורות מים וחרסים. האתר סמוך לעמק רפאים, המוזכר בספר יהושע (טו:ח; יח:טז) כגבול נחלת יהודה.
^[3] קרן ירושלים – נוסדה בשנת 1966 על ידי טדי קולק (1911–2007), ראש עיריית ירושלים בשנים 1965–1993 – תומכת בפרויקטים תרבותיים, חינוכיים וחברתיים. בשנת 1990 יזמה את פרויקט העברת גן החיות, בתרומה משמעותית של 5 מיליון דולר ממשפחת טיש.
^[4] תיבת נח שבגן, שנחנכה בשנת 1994, היא מבנה באורך 20 מטר, רוחב 10 מטר וגובה 8 מטר. היא כוללת מרכז תצוגה אינטראקטיבי על סיפורי בראשית, בעלי חיים תנ"כיים ונושאים אקולוגיים עכשוויים.
^[5] קתרין מארי-אינייס פאל דה סן פאל, הידועה בשם ניקי דה סן פאל (1930–2002), הייתה אמנית צרפתית-אמריקאית מפורסמת בזכות פסליה המונומנטליים, הצבעוניים והמשחקיים. עבור גן החיות התנ"כי בירושלים, יצרה בין השנים 1991–1994 יצירה איקונית בהזמנת קרן ירושלים, בשיתוף פעולה עם האדריכל השווייצרי מריו בוטה (נולד ב-1943).
^[6] גן החיות התנ"כי משתף פעולה עם מוסדות מדעיים בישראל ובעולם לשימור מינים בסכנת הכחדה, בהם נשר רופל, נמר פרסי ודוב חום סורי. כחבר באיגוד האירופי של גני חיות ואקווריומים (EAZA), הוא משתתף בתוכניות רבייה בשבי, תומך ביוזמות השבה לטבע ומקדם חינוך סביבתי.