קורח, דתן ואבירם נבלעים באדמה על כך שערערו על סמכותם של משה ואהרן, ואילו 250 המורדים הנוספים, אשר הקטירו קטורת שלא כדין, נשרפים באש אלוהית. כדי למנוע ערעור נוסף, משה מבקש מכל נשיא שבט להניח את מטהו באוהל מועד; רק מטה אהרן פורח, מוציא ניצנים, פרחים ושקדים – סימן מובהק לבחירה האלוהית. בהפטרה, גם הנביא שמואל שנמצא במוקד ערעור, מזכיר לעם כי ה' הוא המנהיג האמיתי של ישראל.
בימי בית שני, מגדלה – או בארמית "מגדל נוניא", מגדל הדגים – הייתה עיר יהודית משגשגת לחוף המערבי של ים כנרת. התגוררו בה עד כ-40,000 תושבים, והיו בה שוק, מקוואות, תעשיית שימורי דגים וכמה בתי כנסת. באחד מהם התגלתה "אבן מגדלה" המפורסמת, המעוטרת בסמלים מבית המקדש: מנורה, כדים, עמודים… סידור פרחים שחלק מהארכיאולוגים מפרשים כפריחת שקדים מסוגננת.
בחפירות האחרונות התגלתה את חפירת קטורת מברונזה בחדר סמוך לאולם התפילה. כלי זה, המוזכר בתורה (שמות כ״ז:ג׳), שימש לאסיפת גחלים למחתות.
מגדל המודרנית נוסדה בשנת 1910 על ידי חלוצים יהודים מרוסיה מתנועת חובבי ציון[1]. בין המייסדים היו אישים בולטים כמו יוסף טרומפלדור[2] ויוסף חיים ברנר[3]. הם הקימו במקום חווה חקלאית חינוכית בשם "אחוזת מוסקבה" – להכשרת איכרים יהודים.
[1]חובבי ציון – תנועה ציונית מוקדמת שהוקמה ברוסיה ב-1881, במטרה לעודד התיישבות יהודית בארץ ישראל. [2]יוסף טרומפלדור (1880–1920) – גיבור ציוני, יוצא צבא רוסיה, ממייסדי חיל הפרדות היהודי (Zion Mule Corps) יחד עם זאב ז'בוטינסקי (1880–1940, מנהיג ציוני לוחמני שדרש הקמת מדינה יהודית חזקה בארץ ישראל) ונחום סוקולוב (1859–1936, סופר, מדינאי ודיפלומט ציוני). החיל פעל לצד הצבא הבריטי בקרב גליפולי (1915) ונחשב מבשר הגדודים העבריים. טרומפלדור נהרג בהגנת תל חי בשנת 1920 במתקפה של שבטים ערביים. [3]יוסף חיים ברנר (1881–1921) – מגדולי סופרי התחייה והספרות העברית המודרנית, נרצח ביפו ב-2 במאי 1921 במהלך מאורעות הדמים, יחד עם פעילים ציוניים: ד"ר יצחק ויטקין, ד"ר יוסף לוריא, אברהם יסוד ומשה פיינשטיין – מנהיג קהילתי חשוב. כולם נקברו יחד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
משה שולח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען. עם שובם, עשרה מהם מביאים דין וחשבון מבהיל. העם נבהל ומסרב להיכנס לארץ, ונגזר עליו לנדוד במדבר ארבעים שנה. ארבעים שנה לאחר מכן, יהושע שולח שני מרגלים ליריחו – שער הכניסה לארץ ישראל (סוטה ל"ד:ב). שליחותם מצליחה ומסמנת את תחילתה של כיבוש הארץ. בשני הסיפורים מופיע מוטיב משותף – החוט: חוט התכלת בציצית, וחוט השני שתולה רחב בחלונה [1].
עם השנים, נשכחה סוד הכנת התכלת. במאה ה-19, דייגים לחופי הים התיכון סיפרו שבגדיהם נצבעו כחול לאחר מגע עם קונכיות מסוימות. בשנת 1882, רבי גרשון חנוך העניך ליינער [2], בעל ידע נרחב הן בתורה והן במדעי הטבע, ניסה לזהות את החילזון שממנו הפיקו את צבע התכלת. לטענתו – שהתבררה כשגויה – מדובר היה בדיונון הרגיל (Sepia officinalis).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי פרופ׳ אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי חילזון בשם Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול באמצעות תגובה פוטוכימית. ב-1980, בארץ ישראל, הצליחה קבוצת פתיל תכלת בהובלת הרב אליעזר יוסף טווגר [3] לשחזר את התהליך. מאז, הוקמה בחיפה חוות גידול של חילזון זה [4], והתהליך נחשב תקף מבחינה הלכתית על ידי פוסקים חשובים [5].
הרב הרשל שכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים שהראיות המצטברות [6] תומכות בהחייאת מצוות התכלת שנשכחה במשך מאות שנים.
[1] יהושע ב׳:י״ח – "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"; יהושע ב׳:כ״א – "תִּקְוַת הַשָּׁנִי". המילה תִּקְוָה מבטאת ציפייה פעילה ומותחת. במסורת הקבלית, חוט זה נחשב סגולה להגנה מפני עין הרע. שני מונחים, שני רבדים: הטקסט יכול היה לבחור במילה כללית כמו חֶבֶל – סתם חבל פשוט. אך הוא בוחר בכוונה ב-פְּתִיל – חוט שזור, מהודק, קבוע על פי הלכה – תזכורת קדושה לברית. ומנגד – תִּקְוָה, הנושאת את כל עוצמת הציפייה, את המשקל של גאולה שמייחלים לה. [2] ר׳ גרשון חנוך העניך ליינער מרדזין (1839–1891) – אדמו״ר ומחדש מצוות התכלת בעת החדשה. [3] הרב אליעזר יוסף טווגר (1948–2022) – פיזיקאי ומרצה לתורה, הראשון שביצע צביעה הלכתית בתכלת לאחר כ-1300 שנה (1988). [4] חילזון Hexaplex trunculus (או Murex trunculus) – חילזון ימי שמזוהה עם ״החילזון״ התלמודי. התלמוד (מנחות מ״ב–מ״ד) מתארו: "גופו דומה לים", "דומה לדג", "דמו לצביעה". אכן, מדובר בחילזון תת-ימי שצורתו כשל דג ופרשת הרוק שלו משנה צבע לכחול באור השמש. יש צורך בכ-30 חילזונות כדי לצבוע סט אחד של ציציות. [5] פוסקי הלכה: – הרב צבי הרשל שכטר (נ׳ 1941) – ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן (YU), מהבולטים בפוסקי ההלכה בארה״ב. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020) – ראש בית הדין בירושלים, עורך ראשי של האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נ׳ 1946) – פוסק ספרדי ממוצא תימני, עומד בראש כשרות ״יורה דעה״, תומך בשיבת מצוות התכלת. [6] ראיות מצטברות: ממצאים של בדים צבועים בתכלת וארגמן התגלו במצדה ובמדבר יהודה. בדיקות כימיות וספקטרוסקופיות אישרו שהצבע הופק מהחילזון המדובר. חפירות באתרים פיניקיים גילו אלפי קונכיות שבורות. פליניוס הזקן (Historia Naturalis, ספר ט׳) תיאר שמונה מיני קונכיות ששימשו להפקת צבעים כחולים וסגולים.
משה שולח שניים עשר מרגלים לכנען; בשובם, עשרה מהם מציגים דיווח מזהיר. העם, המוטרף מפחד ומתנגד להשתלטות על האדמה, נידון לארבעים שנות נדודים במדבר. ארבעים שנים לאחר מכן, יהושע שולח בתורו שני מרגלים ליריחו – המפתח לכניסה לארץ ישראל (תלמוד, סוטה מ״ד:ב). משימתם המוצלחת מובילה לכיבוש כנען. בשני הטקסטים חוזר אלמנט אחד: החוט¹. החוט הכחול שבציצית והחוט האדום התלוי על החלון ע״י רהאב.
במדבר ט:38 דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם, לדורותם; וניתנו על-ציצת הכנף, פתיל תכלת.
המתכון להפקת הטכלאת (תְּכֵלֶת – כחול אינדיגו) אבד עם השנים. במאה ה־19, דייגי הים התיכוני דיווחו שבגדים שלהם נצבעו לכחול לאחר שהתעסקו עם כמה חלזונות. בשנת 1882, נרגש מעדות אלו, ניצל רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך² את כישוריו המשולבים בין תורה למדעים, וניסה לזהות את החי המשמש לצביעת הציצית באזורה. מחקריו הובילו – בטעות – לכך שיזהה את הדיונון הרגיל (Sepia officinalis) כחליזון (חילזון – חלזון מקראי).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול בתגובה לפוטוכימיה, כאשר הוא נחשף לאור השמש. בשנת 1980, בישראל, הצליח צוות פתיל טכלאת בראשות הרב אליעזר יוסף טבגר³ לשחזר את התהליך. השיטה אושרה, והוקם מתקן גידול של Hexaplex trunculus⁴ בחיפה.
היום, מספר סמכויות הלכתיות⁵ מכירות את תוקפו של הטכלאת המודרנית. דמויות כגון הרב הירשל שיכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים כי הראיות המצטברות⁶ מספיק חזקות כדי לאפשר את שחזור המצווה הנשכחת הזו.
¹ יהושע ב:18 – “תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי”; יהושע ב:21 – “תִּקְוַת הַשָּׁנִי”. המילה תִּקְוָה, מהשורש ק–ו–ה (לקוות, למתוח חוט), מבטאת ציפייה פעילה ומתוחה. במסורת הקבלית, חוט זה מקושר להגנה מפני העין הרעה. הטקסט היה יכול להסתפק במונח כללי כמו חֶבֶל (חבל – חבל פשוט), אך בחר במודע בפתיל, חוט מסווג ומסודר, כתזכורת קדושה לברית, ומצד שני במילה תִּקְוָה, הנושאת את מלוא המשקל של הציפייה לגאולה המצופה.
² רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך (1839–1891), רב חסידי מרדין וחלוץ במחקר המחודש של הטכלאת במאה ה־19.
³ הרב אליעזר יוסף טבגר (1948–2022), פיזיקאי ומלמד תורה. בשנת 1988, השיג את התפסה ההלכתית הראשונה של הטכלאת מאז למעלה מ־1300 שנה.
⁴ Hexaplex trunculus (או Murex trunculus): גסטרופוד ימי המזוהה עם החליזון המקראי. התלמוד (מנהכות 42b–44a) נותן מספר רמזים: “גופו דומה לים” – ההקסאפלקס טרונקולוס חי בים התיכון וקליפתו המרצדת מזכירה את זוהר הים; “דומה לדג” – צורתו הספירלית דמוית דג; ו“דמו משמש לצביעת בגדים” – שרירתו הגלנדולרית הופכת לכחולה תחת אור השמש (נדרשים כ־30 חלזונות להפקת סט מלא של ציצית בטכלאת).
⁵ סמכויות הלכתיות: – הרב צבי הירשל שיכטר (נולד ב־1941), אחד ממחליטי ההלכה המרכזיים באורתודוקסיה האמריקאית, מנהל ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, ומחבר ספרים רבים, ביניהם גווינת אגוז (2007) העוסק בדיני הטכלאת. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020), לשעבר ראש בית הדין בירושלים, מנהל האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נולד ב־1946), רב סדורתי ממוצא תימני, מבוסס בבני ברק, מנהל סוכנות הכשרות “יורח דעה” הידועה בדרישתה ההלכתית המחמירה, המקדמת את חזרת הטכלאת לציצית כמצווה אותנטית שיש לשחזר.
⁶ הראיות המצטברות: נחשפו חלקי בד צבועים בטכלאת ובארגמן (צבע קרמוזי המופק מ־Bolinus brandaris) במסדה ובמדבר יהודה. ניתוחים כימיים וספקטרוסקופיים מעמיקים שערכו על חלקי הבד והצבעים אימתו את השימוש בהקסאפלקס טרונקולוס. חפירות במתקני ייצור פיניים חשפו אלפי חלזונות שבורים. פליניוס הגדול (Naturalis Historia, ספר ט׳) מזכיר שמונה סוגים של חלזונות לשימוש ביצירת צבעים כחולים או סגולים, ומתאר בפירוט את תהליך הייצור.
האם תרצה גרסה מעוצבת יותר, למשל לפורמט PDF או לצורך פרסום מקוון?
בית הכנסת מגן דוד במקסיקו, שנבנה בשנת 1964, הוא יצירה ארכיטקטונית שתוכננה על ידי מתיאס גוריץ [2], המשלבת מודרניזם עם מסורת יהודית. מגן דוד המרשים שלו, הנתמך על ידי שני עמודים מונומנטליים, תופס מיד את העין. בפנים, הכיתוב של תהילים כ״ט:ב על מרפסת הנשים ניצב מול מנורה גדולה הממוקמת בסמוך להיכל חצי-מעגלי. אור טבעי וזכוכיות צבעוניות יוצרים אווירה המעודדת תפילה.
הקהילה היהודית המקסיקנית נוכחת מאז המאה ה-16 עם הקונברסוס[3] שנמלטו מאינקוויזיציה הספרדית. היא התחזקה עם גלי ההגירה של המאה ה-20 [4]. כיום היא מונה כ-40,000 חברים ומחזיקה במוסדות חינוכיים, דתיים ותרבותיים המשקפים את גיוונה.
[1] קבלת שבת: טקס קבלת השבת שהונהג על ידי מקובלי צפת במאה ה-16. [2]ורנר מתיאס גוריץ ברונר (1915–1990), אמן ואדריכל גרמני-מקסיקני, מחלוצי האדריכלות הרגשית ושותף לפרויקטים איקוניים כגון מגדלי לוויין. [3]קונברסוס: יהודים ספרדים שהומרו בכפייה לנצרות תחת איום האינקוויזיציה. [4]שני גלי הגירה עיקריים: הראשון בראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, השני בין שתי מלחמות העולם ממזרח אירופה.
פרשת נשא עוסקת בתפקידם של ה', בסוטה, בדיני טהרה, ובנזירות. היא קוראת לשלום והגנה על ישראל ומסתיימת במנחות השבטים לכבוד חנוכת המשכן. בהפטרה, מלאך מבשר על לידתו של שמשון, אשר מוקדש לנזירות מלידתו.
בשנת 1979, הארכיאולוג גבריאל ברקאי[1] הוביל חפירות באזור בו נפגשות נחל רפאים ונחל הינום בירושלים. במהלך החפירה, גילה משתתף צעיר חדר קבורה סודי, שהכיל יותר מ-1,000 פריטים, ביניהם כלי כסף, זהב, עצמות, אבני חן, ראשי חצים, ובעיקר שני מגילות כסף זעירות, באורך 2.5 ס"מ, המתוארכות לסוף המאה ה-7 לפנה"ס, בתקופת בית המקדש הראשון, לפני הגלות לבבל.
מגילות אלו, המכונות לוחיותכתף הינום, הן קטעי הטקסט התנ"כי העתיקים ביותר הידועים כיום, והן מוקדמות בכמה מאות שנים ממגילות ים המלח המפורסמות. הן מכילות כתובת בעברית עתיקה, ובה ברכת הכהנים מפרשת נשא.
עקב השבריריות הקיצונית של המגילות, נדרשו שלוש שנים של עבודה קפדנית כדי לפרוש אותן ללא נזק. תוכנן מוכיח כי קטעים מקראיים לא רק נכתבו אלא אף היו בשימוש במסגרת טקסית והגנתית כבר בתקופת הנביא ירמיהו.
כיום, הן שמורוצ ומוצגות באגף הארכיאולוגי של מוזיאון ישראל בירושלים.
[1] גבריאל ברקאי (נולד ב1944 בהונגריה) הוא ארכיאולוג ישראלי המתמחה בארכיאולוגיה מקראית ובהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1999, הוואקף האיסלאמי, המנהל את הר הבית, ביצע עבודות בנייה נרחבות ללא אישור וללא פיקוח ארכיאולוגי, כולל הרחבת מסגד תת-קרקעי מתחת להר הבית. עבודות אלו הובילו להשמדת שרידים ארכיאולוגיים ייחודיים באופן מכוון ובלתי חוקי. כדי להציל את שנותר, ברקאי ייסד יחד עם זאכי דבירא את מיזם ניפוי הר הבית, במטרה לנפות ולחקור את 9,000 טון העפר שהוצאו מהמקום. פרויקט זה הביא לחשיפתם של אלפי פריטים מתקופות שונות, המתפרסות על פני כמעט 3,000 שנות היסטוריה, למרות ההפסדים הבלתי הפיכים של המורשת הארכיאולוגית.
במדבר סיני, ה' מצווה את משה לערוך מפקד של בני ישראל ולארגן מבנה מסודר לעם, הכולל את סידור המחנות, סדר הצעידה וחלוקת התפקידים. הנביא הושע מתייחס לגורל ישראל באופן סמלי, תוך שהוא משווה את העם לחול הים, הממחיש את צמיחתו והתמדתו.
הושע משתמש בדימוי העוצמתי הזה כדי להזכיר את הברית המקורית[1] עם האבות ולהדגיש את המשכיות ההבטחה האלוהית לאורך הדורות.
הנוכחות היהודית בג'מייקה החלה במאה ה-17, כאשר יהודים ספרדים נמלטו מן האינקוויזיציה הספרדית [2] ומצאו מקלט באי שהיה תחת שלטון בריטי. בית הכנסת "קהלת קדוש שערי שלום" בקינגסטון מעיד על ההיסטוריה היהודית המקומית. הוא נבנה בשנת 1885, נהרס בשנת 1907 ברעידת אדמה הרסנית, ולאחר מכן ששת האחים לבית אנריקז התאחדו לשיקום בית הכנסת ועיר קינגסטון. בית הכנסת נבנה מחדש בשנת 1912 בסגנון קולוניאלי בריטי ומצטיין בעוגב בעל 52 תחנות. אך הדבר הייחודי בו הוא רצפת החול [3] הלבן — מסורת שמקורה ביהודי חצי האי האיברי, שנועדה להשתיק את קולות תפילתם.
בסמוך לבית הכנסת נמצא מוזיאון ההיסטוריה היהודית של ג'מייקה, הידוע באוסף היודאיקה העשיר שלו—אחד המרשימים ביותר בקריביים.
אך ההיסטוריה היהודית של קינגסטון אינה מסתכמת במוצגים בלבד—היא ניכרת גם באבני המצבות שבבית העלמין היהודי ב-האנט'ס ביי (מפרץ הציידים), חלקן מעוטרות בגולגולת ובעצמות מוצלבות [4], סימן המזוהה עם יהודים ספרדים[5] שהפכו לשודדי ים.
[1] הבטחה מקראית: "אברכך הרבה מאוד, וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו." (בראשית כב:יז) [2] האינקוויזיציה הספרדית: נוסדה בשנת 1478 וגרמה לרדיפות יהודים, בעיקר באמצעות צווים לגירושם מספרד בשנת 1492 ומפורטוגל בשנת 1497. חלק מהיהודים מצאו מקלט במושבות כבר במאה ה-16, אך מאחר שג'מייקה הייתה תחת שלטון ספרדי עד 1655, הנוכחות היהודית בה הייתה מוגבלת עד הכיבוש האנגלי. [3]חול: נוסף על ההסוואה והברית, יש הסבר נוסף—שהוא מסמל את מדבר סיני. [4]דגל גולגולת ועצמות: הדגל הפיראטי המפורסם עם גולגולת ועצמות מוצלבות—"ממנטו מורי" ("זכור שתמות")—ששימש חלק משודדי הים היהודים. [5] דמויות יהודיות בפיראטיות בג'מייקה ובקריביים: – משה כהן אנריקז (1595–אחרי 1681) – יהודי ספרדי שנמלט מהאינקוויזיציה הספרדית, סייע בשנת 1628 לאדמירל ההולנדי פיט פיטרסזון היין (1577–1629) ללכוד צי ספרדי עמוס זהב וכסף, שלל שמוערך כיום במיליארד דולר. לאחר שהפורטוגלים כבשו מחדש את ברזיל בשנת 1654, הוא נמלט לג'מייקה, שם סייע להקמת הקהילה היהודית ונחשב כיועצו של שודד הים הידוע קפטן מורגן (סר הנרי מורגן, 1635–1688) בפורט רויאל. – דוד אברבנאל (המאה ה-17) – מכונה "קפטן דיוויס", שודד ים יהודי שפיקד על ספינת "ירושלים" וביצע פשיטות עצמאיות (ללא אישור רשמי) נגד הספרדים, כנקמה על הרדיפות שסבלה משפחתו. – יעקב קוריאל (המאה ה-17) – קפטן ספרדי לשעבר שנפל בשבי האינקוויזיציה, שוחרר על ידי צוותו, שרובו היה ממראנוס. לאחר מכן יצא לים עם שלוש ספינות וביצע תקיפות נגד הספרדים בקריביים.
פרשת בהר-בחקותי מלמדת את חוקי יובל[1] ושמיטה [2], ומזכירה שהארץ שייכת לאלוהים ויש לעבד אותה בכבוד. היא עוסקת בברכות הנובעות מציות ובקללות כתוצאה מהפרת החוקים, ומדגישה את הנאמנות לברית האלוהית. ההפטרה מירמיהו מדגישה את חשיבות האמון באלוהים במקום בעושר או בכוח. האדם, כאחראי על הארץ, חייב לנהוג בחוכמה, באמונה ובהגינות.
אמון זה משתקף בעיבוד האדמה בקיבוץ שדה אליהו, שבו מתקיימת חקלאות אורגנית תוך שימוש בחרקים[3] להדברת מזיקים ולהאבקה בחממות ובשדות פתוחים. בקיבוץ הדתי פועלים בית כנסת, בית מדרש, בית ספר דתי אזורי, אולפן ותוכנית התנדבות, היוצרים מסגרת חיים ולימוד המבוססת על מסורת יהודית. התלמידים משלבים שלושה ימי עבודה עם שלושה ימי לימוד, תוך מגורים בפנימיות ובמרחבי חיים ייעודיים.
שדה אליהו, השוכן 5 ק"מ מדרום לבית שאן בעמק המעיינות, 200 מטר מתחת לפני הים, נוסד במאי 1938 על ידי צעירים יהודים גרמנים, בהתאם לשיטת חומה ומגדל. שיטה זו, שהייתה בשימוש תחת המנדט הבריטי, אפשרה הקמת יישובים חקלאיים מאובטחים במהירות באמצעות בניית מגדל תצפית וחומת עץ בלילה אחד. שמו של הקיבוץ מנציח את הרב אליהו גוטמאכר[4], דמות מהמאה ה-19 שתמכה בציונות הדתית.
[1]יובל: מתוכננת לשנת 5802 (2041-2042), שנה יובלית הנחגגת כל 50 שנה עם שחרור אדמות ועבדים. [2]שמיטה: מתוכננת לשנים 5789 (2028-2029) ו-5796 (2035-2036), נחגגת כל 7 שנים עם מנוחת האדמה וביטול חובות. [3] בשנת 1983, הקיבוץ הקים את החברה שדה אליהו מדגרות להדברה ביולוגית, כיום ביו-בי (BioBee), המשווקת את מוצריה ברחבי העולם. החברה מפתחת טכניקות להדברה ביולוגית, משתמשת בטכנולוגיית חרקים עקרים ומספקת דבורים להאבקה. [4]אליהו גוטמאכר (1795-1874), יליד פולין, היה רב וקבליסט, מראשוני הציונות הדתית. הוא עודד התיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל כדרך לגאולה.
חומה ומגדל –———————–——————————————- רב אליהו גוטמאכר
פרשת אמור וההפטרה שלה מדגישות את חשיבות הטהרה בעבודת הקודש. בעוד שהתורה קובעת את חוקי הטהרה החלים במשכן, הנביא יחזקאל מודיע על המשכיות והגשמה בבית המקדש העתידי.
המקווה של האר"י הקדוש פסוק זה חושף את תפקיד הכהנים כמקור להעברת הטהרה והקדושה לעם – ממד רוחני המתממש במקומות טהרה כשל המקווה של האר"י הקדוש בצפת. המקווה, הממוקם בסמוך לכניסה העליונה של בית הקברות בעיר, נושא חשיבות רוחנית ומיסטית עמוקה. על פי המסורת, האר"י הקדוש [1] נטבל בו בכל יום. המקווה, המוזן ישירות ממי תהום, מציע מים טהורים וקרים (בין 10° ל-15°). כיום, מקום זה מקבל מבקרים מכל קצוות העולם המחפשים טהרה והארה רוחנית. נמוך יותר על הגבעה שוכנים האר"י הקדוש ובנו, רבי משה לוריה.
קבליסטי צפת בצפת, לפני בואו של האר"י הקדוש, ראשי התיבות רמ״ק [2] הנהיג מוסד לימודי קבלה. הוא התווה את ההוראות המיסטיות באמצעות יצירתו פרדס רימונים [3]. לאחר מותו של רמ״ק, האר"י הקדוש המשיך את תורתו על ידי הכנסת מושגים מרכזיים[4]. למרות שכתב מעט, תורתו נאספה והופצה על ידי רבי חיים ויטל[5], תלמידו העיקרי.
הערות והפניות [1]רבי יצחק לוריה אככנזי (1534–1572) כונה “אככנזי” בשל מוצאו האככנזי של אביו. הוא גדל בקהיר בסביבה ספרדית והתיישב בצפת, אשר במאה ה-16 הייתה מרכז עיקרי למיסטיקה היהודית הספרדית. הוא התפלל וחי על פי הסדר הספרדי, ורוב תלמידיו היו גם הם מספרדים. ראשי התיבות האר״י נגזרים מ"האלוקי רב יצחק". ראשי תיבות אלו מופיעים גם כ"רבי יצחק אככנזי" או כ"אדונינו רבעינו יצחק" (“אדונינו רבעינו יצחק”). הוא ידוע גם בשמות ארי ז״ל והאר"י הקדוש. [2]רבי משה בן יעקב קوردוברו (1522–1570) הייתה דמות מרכזית בקבלה. הוא התווה את תורת הקבלה והשפיע עמוקות על התפתחות המיסטיקה היהודית בצפת. הוא ידוע גם בראשי התיבות רמ״ק. [3]פרדסרימונים – יצירה מרכזית בקבלה, שמשמעות שמה “גן הרימונים”. כותרתה מתייחסת לשני אלמנטים סמלים: – פרדס – ראשי תיבות לארבעת רמות הפירוש של התורה: פשט, רמז, דרש וסוד. – רימונים – סמל לחכמה, ומספר גרעיני הפרי מתייחס ל-613 מצוות התורה. [4]מושגים קבליים שהוכנסו על ידי האר"י הקדוש: – צמצום – כיווץ או נסיגת הנוכחות האלוקית כדי לפנות מקום לבריאה. – שבירת הכלים – אירוע קוסמי המשמש כמקור לכאוס הראשוני. – תקון עולם – תיקון העולם באמצעות מעשי חסד וקדושה. [5]רבי חיים ויטל (1542–1620), תלמידו העיקרי של האר"י, קבע את תורתו בטקסטים יסודיים, בהם עץ החיים ושער הגלגולים. בנו, רבי שמואל ויטל (1598–1677), הבטיח את העברת תורתו ברחבי עולם יהדות המזרח.
אחרי מות – קדושים ויקרא ט"ז:א'–כ':כ"ז ונביאים עמוס ט':ז'–ט"ו
הפסוקים האלה אוספים חוקים הקשורים לקדושה, טהרה, איסורי יחסים, צדק וצדקה.
יקרא י"ט:י"ח ואהבת לרעך כמוך
פסוק זה[1] חקוק מעל חלון הרוזטה הגדול המעוטר במגן דוד על החזית הראשית של בית הכנסת של ורסאי. המבנה, שנבנה בין 1884 ל-1886 בסגנון נאו-ביזנטי, מתאפיין בקומפוזיציה סימטרית, קשתות מעוגלות, כתובות בעברית, ורכס אבן מגולף המתאר את ספרי התורה.
המבנה תוכנן על ידי האדריכל אלפרד-פיליבר אלדרוף[2], דמות מרכזית באדריכלות הדתית היהודית בצרפת בסוף המאה ה-19. בנייתו התאפשרה בזכות תמיכתה הפיננסית של הנדבנית ססיל פורטדו-היין[3], בתקופה שבה גבר גל ההגירה של משפחות יהודיות מאלזס ולורן לאחר מלחמת 1870[4].
הבניין רשום כאתר היסטורי מאז 2010, והוא ממשיך לשמש מקום תפילה פעיל, המשמש קהילה רובה ספרדית. לפני בנייתו, יהודי ורסאי, שהתיישבו במקום כבר בהמאה ה-18, קיימו את תפילותיהם בבתי תפילה קטנים, במיוחד ברחוב סנט-קלאוד.
[1] הכתובת מעל חלון הרוזטה משלבת שני פסוקים: ואהבת את ה' אלוהיך (דברים ו':ה'). ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט:י"ח). מעל הכניסה הראשית, נחקק גם פסוק נוסף: ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. (דברים כ"ח:ו'). [2] אלפרד-פיליבר אלדרוף (1834–1895), אדריכל צרפתי, עיצב גם את בית הכנסת ברחוב דה לה ויקטואר בפריז, אחד המבנים הבולטים של יהדות צרפת. [3] ססיל פורטדו-היין (1821–1896), נדבנית יהודייה חשובה, תמכה ביוזמות חברתיות ודתיות רבות, ובמיוחד בבניית בתי חולים ובתי כנסת. [4] לאחר תבוסת נפוליאון השלישי בסדאן, סיפוח אלזס-לורן על ידי האימפריה הגרמנית בשנת 1871 הוביל להגירתן של משפחות יהודיות דוברות צרפתית. חלקן מצאו מקלט בצרפת ובאלג'יריה, בעוד אחרות התיישבו בשווייץ או בארצות הברית, במיוחד בלואיזיאנה, פנסילבניה וניו יורק. משפחות אחדות גם היגרו לארגנטינה ולברזיל, בעוד שאחרות העדיפו להתיישב באימפריה העות'מאנית.
בשנת 1828 הותקנה משאבת אש[2] בין רציף אוטיי וכביש ורסאי כדי לשאוב מים מהנהר סן ולהזין את מאגרי פסי, וכך להבטיח אחסון וחלוקת מים ראויים לשתייה. בין השנים 1900 ל-1925, החברה פקוט וחברה (Pacotte & Cie) החליפה את המשאבה הזו במפעל שאיבה[3]מודרני. המתחם כלל חמישה מבנים ששילבו אבן חצץ, לבנים בהירות ואדומות, וכן אלמנטים מתכתיים, שהיו מאפיינים בולטים של הסגנון התעשייתי של התקופה. בשנת 1955 המפעל הפסיק את פעילותו.
בשנת 2001 עיריית פריז יזמה פרויקט להסבת האתר, והקצתה אחד מהמבנים לרשות הרב הראשי של פריז, הרב דוד מסאס[4], אשר ייסד את המרכז הקהילתי מגן דוד – אהבת שלום. בשנת 2019, בנו הרב אריאל מסאס, שהמשיך את דרכו של אביו, חתם על חוזה חכירהל-50 שנה עם עיריית פריז, והגיע להסכם עם החברה המנהלת של בית המים בפריז [5] כדי לארח במקום ארוחות שבת, אירועי בר מצווה וחגיגות נוספות.
[1] צרעת – מחלה טקסית המשפיעה על העור, הבגדים או הקירות, ומתבטאת בכתמים לבנים, נקודות או התפרצויות ייחודיות. [2] משאבת אש – טכנולוגיה המבוססת על דוודים המוסקים בעץ או פחם להפעלת מנגנוני השאיבה. [3] מפעל שאיבה – מבנה שנועד להעלות מים לגובה מספק להזנת מאגרים, תוך שימוש במשאבות ומערכת סינון בסיסית. [4] הרב דוד מסאס – נולד בשנת 1934 במכנאס (מרוקו), למד בישיבת כתר תורה בקזבלנקה, באקס-לה-בן ובגרנובל. הרב הראשי של ז'נבה (1989-1995) ולאחר מכן של פריז (1995-2011). הרב מסאס השפיע רבות על הקהילה היהודית בזכות למדנותו ומסירותו. הוא זכה לאות לגיון הכבוד הצרפתי ולאות המקביל המרוקאי אויסם אלאווי. [5]בית המים בפריז (פביליון דה לו – Pavillon de l’Eau) – בשנת 2007, תחת ניהול מים של פריז (או דה פריז – Eau de Paris), הארכיטקט וינסנט ברוסי הפך אחד מהמבנים למרכז המוקדש לשימור משאבים ולגישה למים נקיים.
בתורה, המילה דרש ממוקמת במרכז(3). מכך אנו לומדים שהעיסוק בלימוד צריך להיות מרכזי ויסודי בחיינו. מילה זו מופיעה בפסוק המרכזי בתורה, שרש"י(4) מפרש כדרישה לאיזון בין שמירה על מצוות האל לבין מציאות החיים האנושית. רש"י כתב את פירושיו בטורואה, לאחר שלמד במיינץ ואחר כך בוורמס.
וורמס, המכונה "ירושלים הקטנה של עמק הריין" היא מרכז היסטורי חשוב של יהדות אירופה. הקהילה היהודית בעיר מתועדת כבר מתחילת ימי הביניים. השכונה היהודית בוורמס, שנבנתה מחדש בשנת 1961, כוללת בית כנסת רומנו-גותי שהוקם בשנת 1034, את בית רש"י שהפך למוזיאון בשנת 1982, מקווה מהמאה ה-12 ואת הייליגס סנד(5).
(1)שמיני: המספר שמונה מסמל התעלות מעבר לטבעי והמחזורי, ומייצג עלייה אל האינסוף. (2)בפרשה, שמחת חנוכת המשכן מתעמעמת בעקבות מותם של נדב ואביהו, בני אהרן. בהפטרה, העברת ארון הברית לירושלים מלווה במותו של עוזה, אחד מבני אבינדב. (3)פרשת שמיני כוללת את הפסוק המרכזי בתורה (ה-2,923) שבו מופיעה המילה המרכזית דרש (ה-39,924). האות המרכזית היא ה-ו שבמילה גחון (ויקרא יא:מב), ואות זו מסמלת בחזותה את החיבור בין הנמוך לגבוה, בין החומר לרוח, ובין האדם לאלוהות. (4)רש"י (רבי שלמה בן יצחק) נולד בשנת 1040 בטורואה. בגיל 15 למד במיינץ אצל רבי יעקב בן יקר. עם פטירתו של האחרון בשנת 1064, המשיך את לימודיו בוורמס אצל רבי יצחק הלוי הקדוש. בגיל 30, בשנת 1070, חזר לטורואה, שם יסד בית ספר, נישא, עבד בכרם שלו, וכתב את פירושיו המפורסמים. הוא נפטר בטורואה בשנת 1105. (5)הייליגס סנד הוא השם הגרמני של בית הקברות היהודי העתיק ביותר שנשמר באירופה. משמעותו המילולית היא "חול קדוש". במקום ישנן למעלה מ-2,000 קברים, וביניהם קברו של רבי מאיר מרוטנבורג (1215–1293), המהר"ם, דמות חשובה ביהדות אשכנז של ימי הביניים.
