קורח, דתן ואבירם נבלעים באדמה על כך שערערו על סמכותם של משה ואהרן, ואילו 250 המורדים הנוספים, אשר הקטירו קטורת שלא כדין, נשרפים באש אלוהית. כדי למנוע ערעור נוסף, משה מבקש מכל נשיא שבט להניח את מטהו באוהל מועד; רק מטה אהרן פורח, מוציא ניצנים, פרחים ושקדים – סימן מובהק לבחירה האלוהית. בהפטרה, גם הנביא שמואל שנמצא במוקד ערעור, מזכיר לעם כי ה' הוא המנהיג האמיתי של ישראל.
בימי בית שני, מגדלה – או בארמית "מגדל נוניא", מגדל הדגים – הייתה עיר יהודית משגשגת לחוף המערבי של ים כנרת. התגוררו בה עד כ-40,000 תושבים, והיו בה שוק, מקוואות, תעשיית שימורי דגים וכמה בתי כנסת. באחד מהם התגלתה "אבן מגדלה" המפורסמת, המעוטרת בסמלים מבית המקדש: מנורה, כדים, עמודים… סידור פרחים שחלק מהארכיאולוגים מפרשים כפריחת שקדים מסוגננת.
בחפירות האחרונות התגלתה את חפירת קטורת מברונזה בחדר סמוך לאולם התפילה. כלי זה, המוזכר בתורה (שמות כ״ז:ג׳), שימש לאסיפת גחלים למחתות.
מגדל המודרנית נוסדה בשנת 1910 על ידי חלוצים יהודים מרוסיה מתנועת חובבי ציון[1]. בין המייסדים היו אישים בולטים כמו יוסף טרומפלדור[2] ויוסף חיים ברנר[3]. הם הקימו במקום חווה חקלאית חינוכית בשם "אחוזת מוסקבה" – להכשרת איכרים יהודים.
[1]חובבי ציון – תנועה ציונית מוקדמת שהוקמה ברוסיה ב-1881, במטרה לעודד התיישבות יהודית בארץ ישראל. [2]יוסף טרומפלדור (1880–1920) – גיבור ציוני, יוצא צבא רוסיה, ממייסדי חיל הפרדות היהודי (Zion Mule Corps) יחד עם זאב ז'בוטינסקי (1880–1940, מנהיג ציוני לוחמני שדרש הקמת מדינה יהודית חזקה בארץ ישראל) ונחום סוקולוב (1859–1936, סופר, מדינאי ודיפלומט ציוני). החיל פעל לצד הצבא הבריטי בקרב גליפולי (1915) ונחשב מבשר הגדודים העבריים. טרומפלדור נהרג בהגנת תל חי בשנת 1920 במתקפה של שבטים ערביים. [3]יוסף חיים ברנר (1881–1921) – מגדולי סופרי התחייה והספרות העברית המודרנית, נרצח ביפו ב-2 במאי 1921 במהלך מאורעות הדמים, יחד עם פעילים ציוניים: ד"ר יצחק ויטקין, ד"ר יוסף לוריא, אברהם יסוד ומשה פיינשטיין – מנהיג קהילתי חשוב. כולם נקברו יחד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
משה שולח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען. עם שובם, עשרה מהם מביאים דין וחשבון מבהיל. העם נבהל ומסרב להיכנס לארץ, ונגזר עליו לנדוד במדבר ארבעים שנה. ארבעים שנה לאחר מכן, יהושע שולח שני מרגלים ליריחו – שער הכניסה לארץ ישראל (סוטה ל"ד:ב). שליחותם מצליחה ומסמנת את תחילתה של כיבוש הארץ. בשני הסיפורים מופיע מוטיב משותף – החוט: חוט התכלת בציצית, וחוט השני שתולה רחב בחלונה [1].
עם השנים, נשכחה סוד הכנת התכלת. במאה ה-19, דייגים לחופי הים התיכון סיפרו שבגדיהם נצבעו כחול לאחר מגע עם קונכיות מסוימות. בשנת 1882, רבי גרשון חנוך העניך ליינער [2], בעל ידע נרחב הן בתורה והן במדעי הטבע, ניסה לזהות את החילזון שממנו הפיקו את צבע התכלת. לטענתו – שהתבררה כשגויה – מדובר היה בדיונון הרגיל (Sepia officinalis).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי פרופ׳ אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי חילזון בשם Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול באמצעות תגובה פוטוכימית. ב-1980, בארץ ישראל, הצליחה קבוצת פתיל תכלת בהובלת הרב אליעזר יוסף טווגר [3] לשחזר את התהליך. מאז, הוקמה בחיפה חוות גידול של חילזון זה [4], והתהליך נחשב תקף מבחינה הלכתית על ידי פוסקים חשובים [5].
הרב הרשל שכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים שהראיות המצטברות [6] תומכות בהחייאת מצוות התכלת שנשכחה במשך מאות שנים.
[1] יהושע ב׳:י״ח – "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"; יהושע ב׳:כ״א – "תִּקְוַת הַשָּׁנִי". המילה תִּקְוָה מבטאת ציפייה פעילה ומותחת. במסורת הקבלית, חוט זה נחשב סגולה להגנה מפני עין הרע. שני מונחים, שני רבדים: הטקסט יכול היה לבחור במילה כללית כמו חֶבֶל – סתם חבל פשוט. אך הוא בוחר בכוונה ב-פְּתִיל – חוט שזור, מהודק, קבוע על פי הלכה – תזכורת קדושה לברית. ומנגד – תִּקְוָה, הנושאת את כל עוצמת הציפייה, את המשקל של גאולה שמייחלים לה. [2] ר׳ גרשון חנוך העניך ליינער מרדזין (1839–1891) – אדמו״ר ומחדש מצוות התכלת בעת החדשה. [3] הרב אליעזר יוסף טווגר (1948–2022) – פיזיקאי ומרצה לתורה, הראשון שביצע צביעה הלכתית בתכלת לאחר כ-1300 שנה (1988). [4] חילזון Hexaplex trunculus (או Murex trunculus) – חילזון ימי שמזוהה עם ״החילזון״ התלמודי. התלמוד (מנחות מ״ב–מ״ד) מתארו: "גופו דומה לים", "דומה לדג", "דמו לצביעה". אכן, מדובר בחילזון תת-ימי שצורתו כשל דג ופרשת הרוק שלו משנה צבע לכחול באור השמש. יש צורך בכ-30 חילזונות כדי לצבוע סט אחד של ציציות. [5] פוסקי הלכה: – הרב צבי הרשל שכטר (נ׳ 1941) – ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן (YU), מהבולטים בפוסקי ההלכה בארה״ב. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020) – ראש בית הדין בירושלים, עורך ראשי של האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נ׳ 1946) – פוסק ספרדי ממוצא תימני, עומד בראש כשרות ״יורה דעה״, תומך בשיבת מצוות התכלת. [6] ראיות מצטברות: ממצאים של בדים צבועים בתכלת וארגמן התגלו במצדה ובמדבר יהודה. בדיקות כימיות וספקטרוסקופיות אישרו שהצבע הופק מהחילזון המדובר. חפירות באתרים פיניקיים גילו אלפי קונכיות שבורות. פליניוס הזקן (Historia Naturalis, ספר ט׳) תיאר שמונה מיני קונכיות ששימשו להפקת צבעים כחולים וסגולים.
משה שולח שניים עשר מרגלים לכנען; בשובם, עשרה מהם מציגים דיווח מזהיר. העם, המוטרף מפחד ומתנגד להשתלטות על האדמה, נידון לארבעים שנות נדודים במדבר. ארבעים שנים לאחר מכן, יהושע שולח בתורו שני מרגלים ליריחו – המפתח לכניסה לארץ ישראל (תלמוד, סוטה מ״ד:ב). משימתם המוצלחת מובילה לכיבוש כנען. בשני הטקסטים חוזר אלמנט אחד: החוט¹. החוט הכחול שבציצית והחוט האדום התלוי על החלון ע״י רהאב.
במדבר ט:38 דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם, לדורותם; וניתנו על-ציצת הכנף, פתיל תכלת.
המתכון להפקת הטכלאת (תְּכֵלֶת – כחול אינדיגו) אבד עם השנים. במאה ה־19, דייגי הים התיכוני דיווחו שבגדים שלהם נצבעו לכחול לאחר שהתעסקו עם כמה חלזונות. בשנת 1882, נרגש מעדות אלו, ניצל רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך² את כישוריו המשולבים בין תורה למדעים, וניסה לזהות את החי המשמש לצביעת הציצית באזורה. מחקריו הובילו – בטעות – לכך שיזהה את הדיונון הרגיל (Sepia officinalis) כחליזון (חילזון – חלזון מקראי).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול בתגובה לפוטוכימיה, כאשר הוא נחשף לאור השמש. בשנת 1980, בישראל, הצליח צוות פתיל טכלאת בראשות הרב אליעזר יוסף טבגר³ לשחזר את התהליך. השיטה אושרה, והוקם מתקן גידול של Hexaplex trunculus⁴ בחיפה.
היום, מספר סמכויות הלכתיות⁵ מכירות את תוקפו של הטכלאת המודרנית. דמויות כגון הרב הירשל שיכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים כי הראיות המצטברות⁶ מספיק חזקות כדי לאפשר את שחזור המצווה הנשכחת הזו.
¹ יהושע ב:18 – “תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי”; יהושע ב:21 – “תִּקְוַת הַשָּׁנִי”. המילה תִּקְוָה, מהשורש ק–ו–ה (לקוות, למתוח חוט), מבטאת ציפייה פעילה ומתוחה. במסורת הקבלית, חוט זה מקושר להגנה מפני העין הרעה. הטקסט היה יכול להסתפק במונח כללי כמו חֶבֶל (חבל – חבל פשוט), אך בחר במודע בפתיל, חוט מסווג ומסודר, כתזכורת קדושה לברית, ומצד שני במילה תִּקְוָה, הנושאת את מלוא המשקל של הציפייה לגאולה המצופה.
² רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך (1839–1891), רב חסידי מרדין וחלוץ במחקר המחודש של הטכלאת במאה ה־19.
³ הרב אליעזר יוסף טבגר (1948–2022), פיזיקאי ומלמד תורה. בשנת 1988, השיג את התפסה ההלכתית הראשונה של הטכלאת מאז למעלה מ־1300 שנה.
⁴ Hexaplex trunculus (או Murex trunculus): גסטרופוד ימי המזוהה עם החליזון המקראי. התלמוד (מנהכות 42b–44a) נותן מספר רמזים: “גופו דומה לים” – ההקסאפלקס טרונקולוס חי בים התיכון וקליפתו המרצדת מזכירה את זוהר הים; “דומה לדג” – צורתו הספירלית דמוית דג; ו“דמו משמש לצביעת בגדים” – שרירתו הגלנדולרית הופכת לכחולה תחת אור השמש (נדרשים כ־30 חלזונות להפקת סט מלא של ציצית בטכלאת).
⁵ סמכויות הלכתיות: – הרב צבי הירשל שיכטר (נולד ב־1941), אחד ממחליטי ההלכה המרכזיים באורתודוקסיה האמריקאית, מנהל ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, ומחבר ספרים רבים, ביניהם גווינת אגוז (2007) העוסק בדיני הטכלאת. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020), לשעבר ראש בית הדין בירושלים, מנהל האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נולד ב־1946), רב סדורתי ממוצא תימני, מבוסס בבני ברק, מנהל סוכנות הכשרות “יורח דעה” הידועה בדרישתה ההלכתית המחמירה, המקדמת את חזרת הטכלאת לציצית כמצווה אותנטית שיש לשחזר.
⁶ הראיות המצטברות: נחשפו חלקי בד צבועים בטכלאת ובארגמן (צבע קרמוזי המופק מ־Bolinus brandaris) במסדה ובמדבר יהודה. ניתוחים כימיים וספקטרוסקופיים מעמיקים שערכו על חלקי הבד והצבעים אימתו את השימוש בהקסאפלקס טרונקולוס. חפירות במתקני ייצור פיניים חשפו אלפי חלזונות שבורים. פליניוס הגדול (Naturalis Historia, ספר ט׳) מזכיר שמונה סוגים של חלזונות לשימוש ביצירת צבעים כחולים או סגולים, ומתאר בפירוט את תהליך הייצור.
האם תרצה גרסה מעוצבת יותר, למשל לפורמט PDF או לצורך פרסום מקוון?
בית הכנסת מגן דוד במקסיקו, שנבנה בשנת 1964, הוא יצירה ארכיטקטונית שתוכננה על ידי מתיאס גוריץ [2], המשלבת מודרניזם עם מסורת יהודית. מגן דוד המרשים שלו, הנתמך על ידי שני עמודים מונומנטליים, תופס מיד את העין. בפנים, הכיתוב של תהילים כ״ט:ב על מרפסת הנשים ניצב מול מנורה גדולה הממוקמת בסמוך להיכל חצי-מעגלי. אור טבעי וזכוכיות צבעוניות יוצרים אווירה המעודדת תפילה.
הקהילה היהודית המקסיקנית נוכחת מאז המאה ה-16 עם הקונברסוס[3] שנמלטו מאינקוויזיציה הספרדית. היא התחזקה עם גלי ההגירה של המאה ה-20 [4]. כיום היא מונה כ-40,000 חברים ומחזיקה במוסדות חינוכיים, דתיים ותרבותיים המשקפים את גיוונה.
[1] קבלת שבת: טקס קבלת השבת שהונהג על ידי מקובלי צפת במאה ה-16. [2]ורנר מתיאס גוריץ ברונר (1915–1990), אמן ואדריכל גרמני-מקסיקני, מחלוצי האדריכלות הרגשית ושותף לפרויקטים איקוניים כגון מגדלי לוויין. [3]קונברסוס: יהודים ספרדים שהומרו בכפייה לנצרות תחת איום האינקוויזיציה. [4]שני גלי הגירה עיקריים: הראשון בראשית המאה ה-20 ממדינות מוסלמיות, השני בין שתי מלחמות העולם ממזרח אירופה.
פרשת נשא עוסקת בתפקידם של ה', בסוטה, בדיני טהרה, ובנזירות. היא קוראת לשלום והגנה על ישראל ומסתיימת במנחות השבטים לכבוד חנוכת המשכן. בהפטרה, מלאך מבשר על לידתו של שמשון, אשר מוקדש לנזירות מלידתו.
בשנת 1979, הארכיאולוג גבריאל ברקאי[1] הוביל חפירות באזור בו נפגשות נחל רפאים ונחל הינום בירושלים. במהלך החפירה, גילה משתתף צעיר חדר קבורה סודי, שהכיל יותר מ-1,000 פריטים, ביניהם כלי כסף, זהב, עצמות, אבני חן, ראשי חצים, ובעיקר שני מגילות כסף זעירות, באורך 2.5 ס"מ, המתוארכות לסוף המאה ה-7 לפנה"ס, בתקופת בית המקדש הראשון, לפני הגלות לבבל.
מגילות אלו, המכונות לוחיותכתף הינום, הן קטעי הטקסט התנ"כי העתיקים ביותר הידועים כיום, והן מוקדמות בכמה מאות שנים ממגילות ים המלח המפורסמות. הן מכילות כתובת בעברית עתיקה, ובה ברכת הכהנים מפרשת נשא.
עקב השבריריות הקיצונית של המגילות, נדרשו שלוש שנים של עבודה קפדנית כדי לפרוש אותן ללא נזק. תוכנן מוכיח כי קטעים מקראיים לא רק נכתבו אלא אף היו בשימוש במסגרת טקסית והגנתית כבר בתקופת הנביא ירמיהו.
כיום, הן שמורוצ ומוצגות באגף הארכיאולוגי של מוזיאון ישראל בירושלים.
[1] גבריאל ברקאי (נולד ב1944 בהונגריה) הוא ארכיאולוג ישראלי המתמחה בארכיאולוגיה מקראית ובהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1999, הוואקף האיסלאמי, המנהל את הר הבית, ביצע עבודות בנייה נרחבות ללא אישור וללא פיקוח ארכיאולוגי, כולל הרחבת מסגד תת-קרקעי מתחת להר הבית. עבודות אלו הובילו להשמדת שרידים ארכיאולוגיים ייחודיים באופן מכוון ובלתי חוקי. כדי להציל את שנותר, ברקאי ייסד יחד עם זאכי דבירא את מיזם ניפוי הר הבית, במטרה לנפות ולחקור את 9,000 טון העפר שהוצאו מהמקום. פרויקט זה הביא לחשיפתם של אלפי פריטים מתקופות שונות, המתפרסות על פני כמעט 3,000 שנות היסטוריה, למרות ההפסדים הבלתי הפיכים של המורשת הארכיאולוגית.
