חודש: פברואר 2026

תצוה – שבת זכור
^{שמות כ״ז:כ–ל׳:י — קריאה מיוחדת: דברים כ״ה:י״ז–י״ט — הפטרת זכור: שמואל א׳ ט״ו:א–ל״ד}

ה׳ מצווה את משה לומר לבני ישראל להכין שמן זית זך למנורה.
הוא מתאר את בגדי הכהנים, את טקסי חניכתם, את עבודת חנוכת המשכן, את קרבנות התמיד ואת מזבח הזהב לקטורת.
פרשת זכור מזכירה את התקפת עמלק ואת הציווי שלא לשכוח אותה, וההפטרה מספרת על השליחות שהוטלה על שאול להשמיד את עמלק.

שמות כ״ז:כ
וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת־בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

בית הכנסת בית דוד 🔗 בטוקיו (הקהילה היהודית של יפן – JCJ), שנחנך בשנת תשס״ט (2009) ותוכנן בידי האדריכל היפני פומיהיקו מאקי ^[1], מתאפיין בחזית מודרנית מבטון מחוספס המעוטרת במוטיבים עדינים המזכירים את מגן־דוד.
בפנים, ארון הקודש שמעליו נר תמיד ^[2] בעיצוב עכשווי, משולב בעיטורי עץ בהיר המוארים באור טבעי מן האטריום המרכזי.

בימי מלחמת העולם השנייה, צ’יונה סוגיהארה ^[3], הקונסול היפני בקובנה (ליטא), פעל בניגוד להוראות שקיבל והנפיק אלפי אשרות שהצילו פליטים יהודים ואפשרו את הגעתם ליפן.

כיום חיים ביפן כמה מאות יהודים, בהרמוניה עם החברה היפנית, ויפן נחשבת לאחת המדינות שבהן מקרי אנטישמיות נדירים במיוחד.

^[1] פומיהיקו מאקי (1928–2024), אדריכל יפני בעל שם עולמי, זוכה פרס פריצקר ופרס פראמיום אימפריאלה, הידוע בגישה מינימליסטית ובשימוש מעודן באור ובחומרים.
^[2] נר תמיד קשור לפרשת תצוה, המצווה על הדלקת האור התמידי במשכן (שמות כ״ז:כ–כ״א).
במסכת מנחות פ״ו ע״ב מתוארת “הנר המערבי” כעדות מתמדת לשכינה, והרמב״ם (משנה תורה, ספר עבודה, הלכות תמידין ומוספין ג׳:י–י״ב) מפרט את סדר הדלקתו בכל יום. נר התמיד בבתי הכנסת הוא ממשיכו הסמלי.
^[3] צ’יונה סוגיהארה (1900–1986), הקונסול היפני בקובנה בשנת תש״א, הנפיק כ־ב׳ אלפים אשרות מעבר שאפשרו לכ־ו׳ אלפים פליטים יהודים להימלט מאירופה הכבושה ולהגיע ליפן, בעיקר לעיר קובה. בשנת תשמ״ה הוכר כחסיד אומות העולם על ידי יד ושם.

תרומה
^{שמות כ״ה, א–כ״ז, י״ט — מלכים א׳ ה׳, כ״ו – ו׳, י״ג}

ה׳ מצווה את משה לאסוף את התרומות הניתנות מרצון, בלב נדיב, כדי לספק את החומרים הדרושים לבניית המשכן.
ההפטרה מתארת את תחילת בניית בית המקדש של שלמה.

שמות כ״ה, ח
וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם.

מקדש ערד, השוכן במדבר הנגב, נחשף בחפירות תל ערד שנערכו בשנות ה־60–70 בידי יוחנן אהרוני ^[1], ולאחר מכן נבדק מחדש בידי זאב הרצוג ^[2] וצוות אוניברסיטת תל‑אביב.
המקדש נבנה בתוך מצודה של ממלכת יהודה כבר במאה העשירית לפנה״ס, והוא כולל חצר, מזבח אבנים לא מסותתות, היכל קדוש ומתחם מוגבה המתפרש כ״קודש הקודשים״.
תכנון האתר, המדורג במעגלי קדושה, מזכיר באופן ישיר את מבנה המשכן.
מקדש זה משקף מסורת פולחנית קדומה, שהייתה נהוגה בממלכת יהודה עד הרפורמות של המאות השמינית והשביעית לפנה״ס, בימי המלכים חזקיהו ויאשיהו^[3], שביקשו לבטל את המקדשים המקומיים ולרכז את עבודת ה׳ בבית המקדש בירושלים.

^[1] יוחנן אהרוני (1919–1976), ארכאולוג ישראלי, מחלוצי הארכאולוגיה המקראית.
^[2] זאב הרצוג (נולד ב־1941), ארכאולוג ישראלי, פרופסור באוניברסיטת תל‑אביב.
^[3] חזקיהו ויאשיהו, מלכי יהודה במאות השמינית והשביעית לפנה״ס.
רפורמת חזקיהו מתוארת במלכים ב׳ י״ח–כ׳, ובייחוד מלכים ב׳ י״ח, א–ח, שם הוא מבטל את הבמות ומרכז את הפולחן בירושלים.
יאשיהו ממשיך את המהלך כמאה שנה לאחר מכן: רפורמתו מתוארת במלכים ב׳ כ״ב–כ״ג, ובעיקר מלכים ב׳ כ״ג, ד–כ, שם הוא מבטל את המקדשים הפרובינציאליים.
המקבילות מופיעות בדברי הימים ב׳ כ״ט–ל״ב (חזקיהו) ובדברי הימים ב׳ ל״ד–ל״ה (יאשיהו), והן מקובלות במסורת הרבנית

משפטים
^{שמות כ״א–כ״ד • ירמיהו ל״ד: ח–כ״ב (תוספת לאשכנזים: ל״ג: כ״ה–כ״ו)}

פרשת משפטים מציגה מערכת סדורה של דינים אזרחיים וחברתיים המארגנים את הצדק בחיי ישראל. ההפטרה מירמיהו מדגישה את חומרת הפרת התחייבות משפטית ואת השלכותיה הרוחניות.

שמות כ״ג: ו
^{(ספר המצוות לרמב״ם, לאו 273; משנה תורה, הלכות סנהדרין כ:ד; ספר החינוך מצוה פ״ג)}
לֹא־תַטֶּה מִשְׁפַּט אֶבְיֹנְךָ

במאה השנייה לספירה החל הקיסר אדריאנוס^[1] להפוך את ירושלים לעיר פגאנית ולהטיל הגבלות חמורות על קיום המצוות. צעדים אלו הציתו את מרד בר־כוכבא^[2], שסופו הוביל לדיכוי רומאי אכזרי במיוחד. התוצאות היו קשות: גירוש המוני של יהודים ושינוי שמה של יהודה ל־סוריה פלשתינה^[3] לאחר שנת 135, במטרה לטשטש את זהותה היהודית של הארץ.
הסנהדרין^[4] עבר אז לאושא שבגליל, ושם ארגנו החכמים מחדש את החיים המשפטיים^[5] והקהילתיים, והניחו יסודות איתנים לבניין האומה מחדש.

החפירות הארכאולוגיות באושא, המתבצעות מאז 2010 על ידי רשות העתיקות בשיתוף אוניברסיטת חיפה, חשפו מכלול מרשים מן המרכז הרבני של המאה השנייה. החוקרים גילו שכונות מגורים, בתי מלאכה ומתקנים תעשייתיים, וכן שרידי בית כנסת ומרחבי לימוד המעידים על חיי תפילה ותורה פעילים. מכלול הממצאים מאשש כי אושא שימשה מרכז קהילתי, משפטי, רוחני וחברתי מן המעלה הראשונה.

^[1]אדריאנוס (76–138): קיסר רומי שמדיניותו כלפי היהודים כללה איסור על ברית מילה ועל קיום מצוות נוספות, וכן הפיכת ירושלים לקולוניה פגאנית בשם איליה קפיטולינה (בסביבות 130). על רחבת המקדש החרב הקים מקדש ליופיטר קפיטולינוס, הנזכר עוד במאה הרביעית. לאחר מרד 135 אסר על יהודים להיכנס לעיר. גזרות אלו נותרו בתוקף עד מותו ב־138, אז הקל יורשו אנטונינוס פיוס (86–161), הידוע במתינותו, בכמה מהן — ובהן ההיתר המחודש לברית מילה ליהודים.
^[2] בר־כוכבא: מנהיג המרד היהודי (135–132), שרבי עקיבא ראה בו מועמד אפשרי למשיח. תבוסתו הביאה לאבידות כבדות ולדיכוי חסר תקדים.
^[3]לפני 135 נקראה הארץ יהודה, שומרון והגליל. לאחר המרד שינה אדריאנוס את שמה ל־סוריה פלשתינה כדי למחוק את זהותה היהודית. בתקופה הביזנטית חולקה לשלוש פרובינציות: פלשתינה פרימה (יהודה והחוף), סקונדה (הגליל ובקעת הירדן) וטרטיה (הנגב והדרום הטרנס־ירדני). בתקופה הערבית נקראה ג׳ונד פלסטין (ג׳ונד: מחוז צבאי במאה השביעית), ובתקופה העות׳מאנית — סנג׳ק ירושלים (סנג׳ק: מחוז מנהלי). השם פלסטין שב לשימוש רשמי ב־1920 עם כינון המנדט הבריטי.
^[4]חכמי הסנהדרין באושא: רבן שמעון בן גמליאל השני (נשיא הסנהדרין ומפקח על תקנות אושא), רבי מאיר (תלמיד רבי עקיבא ומגדולי הפוסקים), רבי יוסי בן חלפתא (חכם ופוסק בעל סמכות היסטורית), רבי שמעון בר יוחאי (תלמיד רבי עקיבא ודמות מרכזית במסורת המיסטית), רבי אלעזר בן שמוע (מגדולי הדור), רבי יהודה בר אילעי (פוסק מוביל), ורבי יהודה הנשיא בצעירותו — עורך המשנה לעתיד.
^[5]תקנות אושא — המופיעות במסכתות כתובות, בבא קמא ובבא בתרא — קובעות עקרונות יסוד במשפט האזרחי: אחריות משפחתית, הגינות כלכלית, ניהול נכסים וארגון חברתי בקהילה.

יתרו
^{שמות י״ח:א–כ׳:כ״ג — (ספרדים) ישעיהו ו׳:א–י״ג — (אשכנזים) ישעיהו ו׳:א–ז׳:י״ג}

יתרו מצטרף אל משה ומייעץ לו לארגן מערכת של שופטים כדי להקל מעליו. עם ישראל מגיע לרגלי הר סיני, ולאחר טהרה מקבל את עשר הדיברות. בהפטרה מתאר ישעיהו את חזונו על ה׳ היושב על כיסאו ומוקף בשרפים; לאחר טהרה הוא נשלח לשליחות נבואית. הקריאה האשכנזית מוסיפה את בשורת האות שנועד לחזק את המלך אחז.

שמות י״ח:י״ב
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים; וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים.

בפירושו כותב רש״י כי יתרו נכנס “תחת כנפי השכינה”, ביטוי המורה על גיורו^[1].

מן המאה השמינית אימצה האליטה הכוזרית את היהדות. המקורות החשובים ביותר על גיור זה מצויים במכתביו העבריים של חסדאי אבן שפרוט^[2] אליוסף מלך הכוזרים^[3]. במכתבו מתאר יוסף את שושלתו, את גיורו של אבי־אבותיו בולאן, את הקמתה של ממלכה המונהגת בידי מלכים יהודים, את ייסוד המוסדות הדתיים, אימוץ חוקי התורה בידי השושלת, השימוש בעברית במנהל ונוכחותה של קהילה יהודית משפיעה בחצר המלוכה.

החפירות בסארקל — כנראה מן הטורקית סאר (לבן) ו־קל/קיל (מבצר) — נערכו בשנות ה־1930 בידי הארכאולוג מיכאיל ארטמונוב^[4], לפני שהאתר הוצף במי מאגר צימלינסק. החפירות חשפו חומות מאבני גיר לבנות, מחסנים ורבעים למגורים. חלק מהממצאים, בהם אבן חקוקה עם מנורה, חותמות ותגמות (סמלים), שמורים במוזיאון נובוצ׳רקסק שבמחוז רוסטוב.

^[1] לעניין הגיור, התלמוד מזכיר טבילה (יבמות מו–מז) וקרבן גר בבית המקדש (כריתות ט׳). לגבר נכללת גם ברית מילה או הטפת דם ברית (יבמות מו). הרמב״ם מבהיר שהיעדר המקדש אינו מונע גיור (איסורי ביאה י״ג:ה).
^[2] חסדאי בן יצחק בן עזרא אבן שפרוט, דיפלומט, רופא ומדינאי יהודי בן המאה העשירית בחצר האומיית בקורדובה, ומגן הקהילות היהודיות באל־אנדלוס.
^[3] יוסף, מלך הכוזרים במאה העשירית. מלבד מכתבו לחסדאי, מלכותו מאושרת גם ב״אגרת שכטר״ (גניזת קהיר), בכתבי גאוגרפים ערבים בני המאות התשיעית–עשירית (אל־מסעודי, אבן אל־פַּקִיח, א־אסתכרי, אבן חווקל) וכן בכתובים ביזנטיים. הוא מונה את יחוסו כבנו של בולאן, אחריו עובדיה, חזקיה, מנשה, חנוכה, יצחק, זבולון, משה, ניסי, מנחם, בנימין ואהרן. מסמך משנת 985 מזכיר גם את דוד נשיא הכוזרים, ייתכן כי ירשו בממלכה כוזרית מאוחרת בחצי־האי טמאן.
^[4] מיכאיל אילריאונוביץ' ארטמונוב (1898–1972), היסטוריון, ארכאולוג ופרופסור רוסי־סובייטי הנחשב לאבי חקר הכוזרים; פרסם את ספרו תולדות הכוזרים (1962), המחקר המרכזי בתחום.