סארקל (כזריה), רוסיה

יתרו
^{שמות י״ח:א–כ׳:כ״ג — (ספרדים) ישעיהו ו׳:א–י״ג — (אשכנזים) ישעיהו ו׳:א–ז׳:י״ג}

יתרו מצטרף אל משה ומייעץ לו לארגן מערכת של שופטים כדי להקל מעליו. עם ישראל מגיע לרגלי הר סיני, ולאחר טהרה מקבל את עשר הדיברות. בהפטרה מתאר ישעיהו את חזונו על ה׳ היושב על כיסאו ומוקף בשרפים; לאחר טהרה הוא נשלח לשליחות נבואית. הקריאה האשכנזית מוסיפה את בשורת האות שנועד לחזק את המלך אחז.

שמות י״ח:י״ב
וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה, עֹלָה וּזְבָחִים לֵאלֹקִים; וַיָּבֹא אַהֲרֹן וְכֹל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לֶאֱכָל־לֶחֶם עִם־חֹתֵן מֹשֶׁה לִפְנֵי הָאֱלֹקִים.

בפירושו כותב רש״י כי יתרו נכנס “תחת כנפי השכינה”, ביטוי המורה על גיורו^[1].

מן המאה השמינית אימצה האליטה הכוזרית את היהדות. המקורות החשובים ביותר על גיור זה מצויים במכתביו העבריים של חסדאי אבן שפרוט^[2] אליוסף מלך הכוזרים^[3]. במכתבו מתאר יוסף את שושלתו, את גיורו של אבי־אבותיו בולאן, את הקמתה של ממלכה המונהגת בידי מלכים יהודים, את ייסוד המוסדות הדתיים, אימוץ חוקי התורה בידי השושלת, השימוש בעברית במנהל ונוכחותה של קהילה יהודית משפיעה בחצר המלוכה.

החפירות בסארקל — כנראה מן הטורקית סאר (לבן) ו־קל/קיל (מבצר) — נערכו בשנות ה־1930 בידי הארכאולוג מיכאיל ארטמונוב^[4], לפני שהאתר הוצף במי מאגר צימלינסק. החפירות חשפו חומות מאבני גיר לבנות, מחסנים ורבעים למגורים. חלק מהממצאים, בהם אבן חקוקה עם מנורה, חותמות ותגמות (סמלים), שמורים במוזיאון נובוצ׳רקסק שבמחוז רוסטוב.

^[1] לעניין הגיור, התלמוד מזכיר טבילה (יבמות מו–מז) וקרבן גר בבית המקדש (כריתות ט׳). לגבר נכללת גם ברית מילה או הטפת דם ברית (יבמות מו). הרמב״ם מבהיר שהיעדר המקדש אינו מונע גיור (איסורי ביאה י״ג:ה).
^[2] חסדאי בן יצחק בן עזרא אבן שפרוט, דיפלומט, רופא ומדינאי יהודי בן המאה העשירית בחצר האומיית בקורדובה, ומגן הקהילות היהודיות באל־אנדלוס.
^[3] יוסף, מלך הכוזרים במאה העשירית. מלבד מכתבו לחסדאי, מלכותו מאושרת גם ב״אגרת שכטר״ (גניזת קהיר), בכתבי גאוגרפים ערבים בני המאות התשיעית–עשירית (אל־מסעודי, אבן אל־פַּקִיח, א־אסתכרי, אבן חווקל) וכן בכתובים ביזנטיים. הוא מונה את יחוסו כבנו של בולאן, אחריו עובדיה, חזקיה, מנשה, חנוכה, יצחק, זבולון, משה, ניסי, מנחם, בנימין ואהרן. מסמך משנת 985 מזכיר גם את דוד נשיא הכוזרים, ייתכן כי ירשו בממלכה כוזרית מאוחרת בחצי־האי טמאן.
^[4] מיכאיל אילריאונוביץ' ארטמונוב (1898–1972), היסטוריון, ארכאולוג ופרופסור רוסי־סובייטי הנחשב לאבי חקר הכוזרים; פרסם את ספרו תולדות הכוזרים (1962), המחקר המרכזי בתחום.