מחבר: shamyr

נשא
^{במדבר ד:כא–ז:פט ושופטים יג:ב–כה}

פרשת נשא עוסקת בתפקידם של ה', בסוטה, בדיני טהרה, ובנזירות. היא קוראת לשלום והגנה על ישראל ומסתיימת במנחות השבטים לכבוד חנוכת המשכן. בהפטרה, מלאך מבשר על לידתו של שמשון, אשר מוקדש לנזירות מלידתו.

במדבר ו:כד–כו (ברכת כהנים)
יְבָרֶכְךָ ה’ וְיִשְׁמְרֶךָ
יָאֵר ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ
יִשָּׂא ה’ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם

בשנת 1979, הארכיאולוג גבריאל ברקאי ^[1] הוביל חפירות באזור בו נפגשות נחל רפאים ונחל הינום בירושלים. במהלך החפירה, גילה משתתף צעיר חדר קבורה סודי, שהכיל יותר מ-1,000 פריטים, ביניהם כלי כסף, זהב, עצמות, אבני חן, ראשי חצים, ובעיקר שני מגילות כסף זעירות, באורך 2.5 ס"מ, המתוארכות לסוף המאה ה-7 לפנה"ס, בתקופת בית המקדש הראשון, לפני הגלות לבבל.

מגילות אלו, המכונות לוחיות כתף הינום, הן קטעי הטקסט התנ"כי העתיקים ביותר הידועים כיום, והן מוקדמות בכמה מאות שנים ממגילות ים המלח המפורסמות. הן מכילות כתובת בעברית עתיקה, ובה ברכת הכהנים מפרשת נשא.

עקב השבריריות הקיצונית של המגילות, נדרשו שלוש שנים של עבודה קפדנית כדי לפרוש אותן ללא נזק. תוכנן מוכיח כי קטעים מקראיים לא רק נכתבו אלא אף היו בשימוש במסגרת טקסית והגנתית כבר בתקופת הנביא ירמיהו.

כיום, הן שמורוצ ומוצגות באגף הארכיאולוגי של מוזיאון ישראל בירושלים.

^[1] גבריאל ברקאי (נולד ב1944 בהונגריה) הוא ארכיאולוג ישראלי המתמחה בארכיאולוגיה מקראית ובהיסטוריה של ירושלים. בשנת 1999, הוואקף האיסלאמי, המנהל את הר הבית, ביצע עבודות בנייה נרחבות ללא אישור וללא פיקוח ארכיאולוגי, כולל הרחבת מסגד תת-קרקעי מתחת להר הבית. עבודות אלו הובילו להשמדת שרידים ארכיאולוגיים ייחודיים באופן מכוון ובלתי חוקי.
כדי להציל את שנותר, ברקאי ייסד יחד עם זאכי דבירא את מיזם ניפוי הר הבית, במטרה לנפות ולחקור את 9,000 טון העפר שהוצאו מהמקום. פרויקט זה הביא לחשיפתם של אלפי פריטים מתקופות שונות, המתפרסות על פני כמעט 3,000 שנות היסטוריה, למרות ההפסדים הבלתי הפיכים של המורשת הארכיאולוגית.

במדבר
^{במדבר א:א–ד:כ והושע ב:א–כב}

במדבר סיני, ה' מצווה את משה לערוך מפקד של בני ישראל ולארגן מבנה מסודר לעם, הכולל את סידור המחנות, סדר הצעידה וחלוקת התפקידים. הנביא הושע מתייחס לגורל ישראל באופן סמלי, תוך שהוא משווה את העם לחול הים, הממחיש את צמיחתו והתמדתו.

הושע ב:א
וְהָיָה, מִסְפַּר בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, כְּחוֹל הַיָּם, אֲשֶׁר לֹא-יִמַּד, וְלֹא יִסָּפֵר

הושע משתמש בדימוי העוצמתי הזה כדי להזכיר את הברית המקורית ^[1] עם האבות ולהדגיש את המשכיות ההבטחה האלוהית לאורך הדורות.

הנוכחות היהודית בג'מייקה החלה במאה ה-17, כאשר יהודים ספרדים נמלטו מן האינקוויזיציה הספרדית ^[2] ומצאו מקלט באי שהיה תחת שלטון בריטי. בית הכנסת "קהלת קדוש שערי שלום" בקינגסטון מעיד על ההיסטוריה היהודית המקומית. הוא נבנה בשנת 1885, נהרס בשנת 1907 ברעידת אדמה הרסנית, ולאחר מכן ששת האחים לבית אנריקז התאחדו לשיקום בית הכנסת ועיר קינגסטון. בית הכנסת נבנה מחדש בשנת 1912 בסגנון קולוניאלי בריטי ומצטיין בעוגב בעל 52 תחנות. אך הדבר הייחודי בו הוא רצפת החול ^[3] הלבן — מסורת שמקורה ביהודי חצי האי האיברי, שנועדה להשתיק את קולות תפילתם.

בסמוך לבית הכנסת נמצא מוזיאון ההיסטוריה היהודית של ג'מייקה, הידוע באוסף היודאיקה העשיר שלו—אחד המרשימים ביותר בקריביים.

^[1] הבטחה מקראית: "אברכך הרבה מאוד, וארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, ויירש זרעך את שער אויביו." (בראשית כב:יז)
^[2] האינקוויזיציה הספרדית: נוסדה בשנת 1478 וגרמה לרדיפות יהודים, בעיקר באמצעות צווים לגירושם מספרד בשנת 1492 ומפורטוגל בשנת 1497. חלק מהיהודים מצאו מקלט במושבות כבר במאה ה-16, אך מאחר שג'מייקה הייתה תחת שלטון ספרדי עד 1655, הנוכחות היהודית בה הייתה מוגבלת עד הכיבוש האנגלי.
^[3] חול: נוסף על ההסוואה והברית, יש הסבר נוסף—שהוא מסמל את מדבר סיני.
^[4] דגל גולגולת ועצמות: הדגל הפיראטי המפורסם עם גולגולת ועצמות מוצלבות—"ממנטו מורי" ("זכור שתמות")—ששימש חלק משודדי הים היהודים.
^[5] דמויות יהודיות בפיראטיות בג'מייקה ובקריביים:
– משה כהן אנריקז (1595–אחרי 1681) – יהודי ספרדי שנמלט מהאינקוויזיציה הספרדית, סייע בשנת 1628 לאדמירל ההולנדי פיט פיטרסזון היין (1577–1629) ללכוד צי ספרדי עמוס זהב וכסף, שלל שמוערך כיום במיליארד דולר. לאחר שהפורטוגלים כבשו מחדש את ברזיל בשנת 1654, הוא נמלט לג'מייקה, שם סייע להקמת הקהילה היהודית ונחשב כיועצו של שודד הים הידוע קפטן מורגן (סר הנרי מורגן, 1635–1688) בפורט רויאל.
– דוד אברבנאל (המאה ה-17) – מכונה "קפטן דיוויס", שודד ים יהודי שפיקד על ספינת "ירושלים" וביצע פשיטות עצמאיות (ללא אישור רשמי) נגד הספרדים, כנקמה על הרדיפות שסבלה משפחתו.
– יעקב קוריאל (המאה ה-17) – קפטן ספרדי לשעבר שנפל בשבי האינקוויזיציה, שוחרר על ידי צוותו, שרובו היה ממראנוס. לאחר מכן יצא לים עם שלוש ספינות וביצע תקיפות נגד הספרדים בקריביים.

בהר-בחקותי
^{ויקרא כ"ה:א – כ"ז:ל"ד וירמיהו ט"ז:י"ט-י"ז:י"ד}

פרשת בהר-בחקותי מלמדת את חוקי יובל ^[1] ושמיטה ^[2], ומזכירה שהארץ שייכת לאלוהים ויש לעבד אותה בכבוד. היא עוסקת בברכות הנובעות מציות ובקללות כתוצאה מהפרת החוקים, ומדגישה את הנאמנות לברית האלוהית. ההפטרה מירמיהו מדגישה את חשיבות האמון באלוהים במקום בעושר או בכוח. האדם, כאחראי על הארץ, חייב לנהוג בחוכמה, באמונה ובהגינות.

ירמיהו י"ז:ז
בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה’; וְהָיָה ה’, מִבְטַחוֹ.

אמון זה משתקף בעיבוד האדמה בקיבוץ שדה אליהו, שבו מתקיימת חקלאות אורגנית תוך שימוש בחרקים ^[3] להדברת מזיקים ולהאבקה בחממות ובשדות פתוחים.
בקיבוץ הדתי פועלים בית כנסת, בית מדרש, בית ספר דתי אזורי, אולפן ותוכנית התנדבות, היוצרים מסגרת חיים ולימוד המבוססת על מסורת יהודית. התלמידים משלבים שלושה ימי עבודה עם שלושה ימי לימוד, תוך מגורים בפנימיות ובמרחבי חיים ייעודיים.

שדה אליהו, השוכן 5 ק"מ מדרום לבית שאן בעמק המעיינות, 200 מטר מתחת לפני הים, נוסד במאי 1938 על ידי צעירים יהודים גרמנים, בהתאם לשיטת חומה ומגדל. שיטה זו, שהייתה בשימוש תחת המנדט הבריטי, אפשרה הקמת יישובים חקלאיים מאובטחים במהירות באמצעות בניית מגדל תצפית וחומת עץ בלילה אחד. שמו של הקיבוץ מנציח את הרב אליהו גוטמאכר ^[4], דמות מהמאה ה-19 שתמכה בציונות הדתית.

^[1] יובל: מתוכננת לשנת 5802 (2041-2042), שנה יובלית הנחגגת כל 50 שנה עם שחרור אדמות ועבדים.
^[2] שמיטה: מתוכננת לשנים 5789 (2028-2029) ו-5796 (2035-2036), נחגגת כל 7 שנים עם מנוחת האדמה וביטול חובות.
^[3] בשנת 1983, הקיבוץ הקים את החברה שדה אליהו מדגרות להדברה ביולוגית, כיום ביו-בי (BioBee), המשווקת את מוצריה ברחבי העולם. החברה מפתחת טכניקות להדברה ביולוגית, משתמשת בטכנולוגיית חרקים עקרים ומספקת דבורים להאבקה.
^[4] אליהו גוטמאכר (1795-1874), יליד פולין, היה רב וקבליסט, מראשוני הציונות הדתית. הוא עודד התיישבות חקלאית יהודית בארץ ישראל כדרך לגאולה.

אמור
^{ויקרא כ"א:א'-כ"ד:כ"ג ויחזקאל מ"ד:ט"ו-ל"א}

פרשת אמור וההפטרה שלה מדגישות את חשיבות הטהרה בעבודת הקודש. בעוד שהתורה קובעת את חוקי הטהרה החלים במשכן, הנביא יחזקאל מודיע על המשכיות והגשמה בבית המקדש העתידי.

יחזקאל מ"ד:כ"ג
וְאֶת-עַמִּי יוֹרוּ, בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל; וּבֵין-טָמֵא לְטָהוֹר, יוֹדִעֻם.

המקווה של האר"י הקדוש
פסוק זה חושף את תפקיד הכהנים כמקור להעברת הטהרה והקדושה לעם – ממד רוחני המתממש במקומות טהרה כשל המקווה של האר"י הקדוש בצפת. המקווה, הממוקם בסמוך לכניסה העליונה של בית הקברות בעיר, נושא חשיבות רוחנית ומיסטית עמוקה. על פי המסורת, האר"י הקדוש ^[1] נטבל בו בכל יום. המקווה, המוזן ישירות ממי תהום, מציע מים טהורים וקרים (בין 10° ל-15°). כיום, מקום זה מקבל מבקרים מכל קצוות העולם המחפשים טהרה והארה רוחנית. נמוך יותר על הגבעה שוכנים האר"י הקדוש ובנו, רבי משה לוריה.

קבליסטי צפת
בצפת, לפני בואו של האר"י הקדוש, ראשי התיבות רמ״ק ^[2] הנהיג מוסד לימודי קבלה. הוא התווה את ההוראות המיסטיות באמצעות יצירתו פרדס רימונים ^[3]. לאחר מותו של רמ״ק, האר"י הקדוש המשיך את תורתו על ידי הכנסת מושגים מרכזיים ^[4]. למרות שכתב מעט, תורתו נאספה והופצה על ידי רבי חיים ויטל ^[5], תלמידו העיקרי.

הערות והפניות
 ^[1]רבי יצחק לוריה אככנזי (1534–1572) כונה “אככנזי” בשל מוצאו האככנזי של אביו. הוא גדל בקהיר בסביבה ספרדית והתיישב בצפת, אשר במאה ה-16 הייתה מרכז עיקרי למיסטיקה היהודית הספרדית. הוא התפלל וחי על פי הסדר הספרדי, ורוב תלמידיו היו גם הם מספרדים.
ראשי התיבות האר״י נגזרים מ"האלוקי רב יצחק". ראשי תיבות אלו מופיעים גם כ"רבי יצחק אככנזי" או כ"אדונינו רבעינו יצחק" (“אדונינו רבעינו יצחק”). הוא ידוע גם בשמות ארי ז״ל והאר"י הקדוש.
 ^[2]רבי משה בן יעקב קوردוברו (1522–1570) הייתה דמות מרכזית בקבלה. הוא התווה את תורת הקבלה והשפיע עמוקות על התפתחות המיסטיקה היהודית בצפת. הוא ידוע גם בראשי התיבות רמ״ק.
 ^[3]פרדס רימונים – יצירה מרכזית בקבלה, שמשמעות שמה “גן הרימונים”. כותרתה מתייחסת לשני אלמנטים סמלים:
– פרדס – ראשי תיבות לארבעת רמות הפירוש של התורה: פשט, רמז, דרש וסוד.
– רימונים – סמל לחכמה, ומספר גרעיני הפרי מתייחס ל-613 מצוות התורה.
 ^[4]מושגים קבליים שהוכנסו על ידי האר"י הקדוש:
– צמצום – כיווץ או נסיגת הנוכחות האלוקית כדי לפנות מקום לבריאה.
– שבירת הכלים – אירוע קוסמי המשמש כמקור לכאוס הראשוני.
– תקון עולם – תיקון העולם באמצעות מעשי חסד וקדושה.
 ^[5]רבי חיים ויטל (1542–1620), תלמידו העיקרי של האר"י, קבע את תורתו בטקסטים יסודיים, בהם עץ החיים ושער הגלגולים. בנו, רבי שמואל ויטל (1598–1677), הבטיח את העברת תורתו ברחבי עולם יהדות המזרח.

אחרי מות – קדושים
^{ויקרא ט"ז:א'–כ':כ"ז ונביאים עמוס ט':ז'–ט"ו}

הפסוקים האלה אוספים חוקים הקשורים לקדושה, טהרה, איסורי יחסים, צדק וצדקה.

יקרא י"ט:י"ח
ואהבת לרעך כמוך

פסוק זה^[1] חקוק מעל חלון הרוזטה הגדול המעוטר במגן דוד על החזית הראשית של בית הכנסת של ורסאי. המבנה, שנבנה בין 1884 ל-1886 בסגנון נאו-ביזנטי, מתאפיין בקומפוזיציה סימטרית, קשתות מעוגלות, כתובות בעברית, ורכס אבן מגולף המתאר את ספרי התורה.

המבנה תוכנן על ידי האדריכל אלפרד-פיליבר אלדרוף^[2], דמות מרכזית באדריכלות הדתית היהודית בצרפת בסוף המאה ה-19. בנייתו התאפשרה בזכות תמיכתה הפיננסית של הנדבנית ססיל פורטדו-היין^[3], בתקופה שבה גבר גל ההגירה של משפחות יהודיות מאלזס ולורן לאחר מלחמת 1870^[4].

הבניין רשום כאתר היסטורי מאז 2010, והוא ממשיך לשמש מקום תפילה פעיל, המשמש קהילה רובה ספרדית. לפני בנייתו, יהודי ורסאי, שהתיישבו במקום כבר בהמאה ה-18, קיימו את תפילותיהם בבתי תפילה קטנים, במיוחד ברחוב סנט-קלאוד.

^[1] הכתובת מעל חלון הרוזטה משלבת שני פסוקים:
ואהבת את ה' אלוהיך (דברים ו':ה').
ואהבת לרעך כמוך (ויקרא י"ט:י"ח).
מעל הכניסה הראשית, נחקק גם פסוק נוסף:
ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך. (דברים כ"ח:ו').
^[2] אלפרד-פיליבר אלדרוף (1834–1895), אדריכל צרפתי, עיצב גם את בית הכנסת ברחוב דה לה ויקטואר בפריז, אחד המבנים הבולטים של יהדות צרפת.
^[3] ססיל פורטדו-היין (1821–1896), נדבנית יהודייה חשובה, תמכה ביוזמות חברתיות ודתיות רבות, ובמיוחד בבניית בתי חולים ובתי כנסת.
^[4] לאחר תבוסת נפוליאון השלישי בסדאן, סיפוח אלזס-לורן על ידי האימפריה הגרמנית בשנת 1871 הוביל להגירתן של משפחות יהודיות דוברות צרפתית. חלקן מצאו מקלט בצרפת ובאלג'יריה, בעוד אחרות התיישבו בשווייץ או בארצות הברית, במיוחד בלואיזיאנה, פנסילבניה וניו יורק. משפחות אחדות גם היגרו לארגנטינה ולברזיל, בעוד שאחרות העדיפו להתיישב באימפריה העות'מאנית.

תזריע – מצורע – (אדם הלוקה בצרעת ^[1])
^{ויקרא י"ב:א-ט"ו:ל"ג ומלכים ב' ז:ג-כ}

הפרשות תזריע-מצורע עוסקות בחוקי טהרה וטקסי טיהור, שבהם המים מסמלים התחדשות ומעבר רוחני.

ויקרא י"ד:ח
וְכִבֶּס אֶת-בְּגָדָיו, וְרָחַץ אֶת-בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם–וְטָהֵר.

בשנת 1828 הותקנה משאבת אש^[2] בין רציף אוטיי וכביש ורסאי כדי לשאוב מים מהנהר סן ולהזין את מאגרי פסי, וכך להבטיח אחסון וחלוקת מים ראויים לשתייה.
בין השנים 1900 ל-1925, החברה פקוט וחברה (Pacotte & Cie) החליפה את המשאבה הזו במפעל שאיבה^[3] מודרני.
המתחם כלל חמישה מבנים ששילבו אבן חצץ, לבנים בהירות ואדומות, וכן אלמנטים מתכתיים, שהיו מאפיינים בולטים של הסגנון התעשייתי של התקופה.
בשנת 1955 המפעל הפסיק את פעילותו.

בשנת 2001 עיריית פריז יזמה פרויקט להסבת האתר, והקצתה אחד מהמבנים לרשות הרב הראשי של פריז, הרב דוד מסאס^[4], אשר ייסד את המרכז הקהילתי מגן דוד – אהבת שלום.
בשנת 2019, בנו הרב אריאל מסאס, שהמשיך את דרכו של אביו, חתם על חוזה חכירהל-50 שנה עם עיריית פריז, והגיע להסכם עם החברה המנהלת של בית המים בפריז ^[5] כדי לארח במקום ארוחות שבת, אירועי בר מצווה וחגיגות נוספות.

^[1] צרעת – מחלה טקסית המשפיעה על העור, הבגדים או הקירות, ומתבטאת בכתמים לבנים, נקודות או התפרצויות ייחודיות.
^[2] משאבת אש – טכנולוגיה המבוססת על דוודים המוסקים בעץ או פחם להפעלת מנגנוני השאיבה.
^[3] מפעל שאיבה – מבנה שנועד להעלות מים לגובה מספק להזנת מאגרים, תוך שימוש במשאבות ומערכת סינון בסיסית.
^[4] הרב דוד מסאס – נולד בשנת 1934 במכנאס (מרוקו), למד בישיבת כתר תורה בקזבלנקה, באקס-לה-בן ובגרנובל. הרב הראשי של ז'נבה (1989-1995) ולאחר מכן של פריז (1995-2011). הרב מסאס השפיע רבות על הקהילה היהודית בזכות למדנותו ומסירותו. הוא זכה לאות לגיון הכבוד הצרפתי ולאות המקביל המרוקאי אויסם אלאווי.
^[5] בית המים בפריז (פביליון דה לו – Pavillon de l’Eau) – בשנת 2007, תחת ניהול מים של פריז (או דה פריז – Eau de Paris), הארכיטקט וינסנט ברוסי הפך אחד מהמבנים למרכז המוקדש לשימור משאבים ולגישה למים נקיים.

שמיני
^{ויקרא ט – י״א, מ״ז ושמואל ו, א – י״ט}

הפרשה שמיני ⁽¹⁾ עוסקת בחנוכת המשכן, וההפטרה – בהעברת ארון הברית לירושלים. שני הסיפורים משלבים שמחה עזה עם טרגדיות כואבות ⁽²⁾.

ויקרא י, ט״ז
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה

בתורה, המילה דרש ממוקמת במרכז⁽³⁾. מכך אנו לומדים שהעיסוק בלימוד צריך להיות מרכזי ויסודי בחיינו. מילה זו מופיעה בפסוק המרכזי בתורה, שרש"י ⁽⁴⁾ מפרש כדרישה לאיזון בין שמירה על מצוות האל לבין מציאות החיים האנושית.
רש"י כתב את פירושיו בטורואה, לאחר שלמד במיינץ ואחר כך בוורמס.

וורמס, המכונה "ירושלים הקטנה של עמק הריין" היא מרכז היסטורי חשוב של יהדות אירופה. הקהילה היהודית בעיר מתועדת כבר מתחילת ימי הביניים. השכונה היהודית בוורמס, שנבנתה מחדש בשנת 1961, כוללת בית כנסת רומנו-גותי שהוקם בשנת 1034, את בית רש"י שהפך למוזיאון בשנת 1982, מקווה מהמאה ה-12 ואת הייליגס סנד ⁽⁵⁾.

⁽¹⁾ שמיני: המספר שמונה מסמל התעלות מעבר לטבעי והמחזורי, ומייצג עלייה אל האינסוף.
⁽²⁾בפרשה, שמחת חנוכת המשכן מתעמעמת בעקבות מותם של נדב ואביהו, בני אהרן. בהפטרה, העברת ארון הברית לירושלים מלווה במותו של עוזה, אחד מבני אבינדב.
⁽³⁾פרשת שמיני כוללת את הפסוק המרכזי בתורה (ה-2,923) שבו מופיעה המילה המרכזית דרש (ה-39,924). האות המרכזית היא ה-ו שבמילה גחון (ויקרא יא:מב), ואות זו מסמלת בחזותה את החיבור בין הנמוך לגבוה, בין החומר לרוח, ובין האדם לאלוהות.
⁽⁴⁾רש"י (רבי שלמה בן יצחק) נולד בשנת 1040 בטורואה. בגיל 15 למד במיינץ אצל רבי יעקב בן יקר. עם פטירתו של האחרון בשנת 1064, המשיך את לימודיו בוורמס אצל רבי יצחק הלוי הקדוש. בגיל 30, בשנת 1070, חזר לטורואה, שם יסד בית ספר, נישא, עבד בכרם שלו, וכתב את פירושיו המפורסמים. הוא נפטר בטורואה בשנת 1105.
⁽⁵⁾הייליגס סנד הוא השם הגרמני של בית הקברות היהודי העתיק ביותר שנשמר באירופה. משמעותו המילולית היא "חול קדוש". במקום ישנן למעלה מ-2,000 קברים, וביניהם קברו של רבי מאיר מרוטנבורג (1215–1293), המהר"ם, דמות חשובה ביהדות אשכנז של ימי הביניים.

שביעי של פסח
^{שמות י"ג: י"ז–ט"ו: כ"ו, במדבר כ"ח: י"ט–כ"ה, שמואל ב' כ"ב: א–נ"א}

בתורה, שירת הים, ששר משה, מלווה בשירת מרים והנשים. ההפטרה, לעומת זאת, מהללת את האל בכבוד עוצמתו ומעשיו למען ישועה.

שמות ט"ו: ג'
ה' אִישׁ מִלְחָמָה ה' שְׁמו

בפסוק הבא, האל משמיד את מרכבות המצרים.

יד לשריון מציג שחזורים בגודל טבעי של מרכבות עתיקות ששימשו את התרבויות המצרית והאשורו-בבלית. בנוסף, המוזיאון כולל אוסף מרשים של יותר מ-200 טנקים ורכבים משוריינים מישראל וממדינות אחרות, שחלקם נלקחו שלל מצבאות אויב⁽¹⁾.

הבניין המרכזי, מבצר טגארט⁽²⁾ שקירותיו החיצוניים מכוסים בסימני פגיעות, כולל ספריה שבה נשמר המידע על כל חיילי חיל השריון שנפלו בקרב. בית הכנסת צרור החיים⁽³⁾ מוסיף ממד רוחני למקום הזיכרון. המגדל של המבצר הפך ל"מגדל הדמעות"⁽⁴⁾. במוזיאון גם אמפיתיאטרון גדול ואולם כנסים.

בשטח החיצוני, קיר השמות, שבו חרוטים שמות החיילים מחיל השריון שנפלו בקרב, מנציח את זכרם. מגדל מים, שעליו מותקן טנק שרמן במקום המיכל, הפך ללוגו של המוזיאון.

⁽¹⁾ טנקים שנלקחו שלל או הושמדו על ידי ישראל:
מצרים: מלחמת העצמאות (1948–1949): 30–50 טנקים; מלחמת ששת הימים (1967): כ-700 טנקים; מלחמת יום הכיפורים (1973): כ-1,100 טנקים.
סוריה: (1967): 100–150 יחידות; (1973): כמעט 1,000 טנקים, רובם ברמת הגולן; מלחמת לבנון (1982): כ-300 טנקים.
ירדן: (1967): כ-200 יחידות.
⁽²⁾ מבצר טגארט: נקרא על שם הקצין הבריטי צ'ארלס אוגוסטוס טגארט, שתכנן אותם. מבצרים אלו נבנו בשנות ה-30 וה-40 בתקופת המנדט הבריטי, במטרה לחזק את הביטחון מול מרידות ערביות.
⁽³⁾ צרור החיים: הביטוי נלקח מספר שמואל א' כ"ה: כ"ט, ומשמעותו נשמות הנפטרים קשורות לחיי נצח. בבית הכנסת נמצאת ארון קודש מהמאה ה-18, שנתרם על ידי קהילת יהודי פיזה.
⁽⁴⁾ מגדל הדמעות: מיצג עשוי מלוחות פלדה שנלקחו מטנק, שמכסים את כל הקירות, ועליהם זורמים מים המסמלים את הדמעות שהורדו על החיילים מחיל השריון שנפלו בקרב. העבודה עוצבה על ידי דני קרוון (1930–2021), פסל ישראלי מפורסם בזכות פסלים סביבתיים המזמינים אינטראקציה עם החלל. בין יצירותיו הבולטות: דרך זכויות האדם בנירנברג ו"דרך השלום" בישראל.

צו, שבת הגדול, פסח
^{ויקרא ו':א' עד ח':ל"ו, מלאכי ג':ד' עד ג':כ"ד, שמות י"ב:כ"א עד י"ב:נ"א. במדבר כ"ח:ט"ז עד כ"ח:כ"ה, יהושע ה':ב' עד ו':א'.}

הכנות לגאולה:
בפרשת צו, ניתנות המצוות הנוגעות לקורבנות. הטקסט מתאר גם את הקדשת הכהנים ובגדיהם. הנביא מלאכי מכריז על שובו של אליהו לפני ה"יום הגדול והנורא של ה'". הוא קורא לעם⁽¹⁾ לתשובה ולצדק. קריאת התורה של היום הראשון של פסח מתארת את ההכנות האחרונות לפני יציאת מצרים; המפטיר מפרט את הקורבנות המיוחדים לפסח, וההפטרה מתייחסת לאלה שהוקרבו בעת הכניסה לארץ המובטחת.

שמות י"ב:מ"ב
לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה', לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: הוּא-הַלַּיְלָה הַזֶּה לַה', שִׁמֻּרִים לְכָל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם.

הגדת הזהב היא כתב יד עברי מאויר, כנראה ממוצא קטלוני, שנוצר בין השנים 1320 ו-1330 על קלף. הוא מעוטר בארבע עשרה מיניאטורות, שכל אחת מהן מורכבת מארבעה סצנות על רקע מוזהב, בסגנון גותי גבוה. הטקסט כתוב בכתב יד ספרדי מרובע. כתב יד זה ייתכן ונלקח לאיטליה על ידי יהודים שגורשו מספרד ב-1492. הכריכה האיטלקית מהמאה ה-17, בעור כבשים חום כהה, מעוטרת במוטיבים בצורת מניפות. כתב היד שמור בספרייה הבריטית תחת המספר MS 27210

⁽¹⁾ תלמוד ירושלמי (מגילה א:י"א) מעלה כי שם "מלאכי" ייתכן והוא כינוי לשליח, המורה על שליחות כלל-עולמית. ויש שפירשו, כמו רש"י ואבן עזרא, כי "גדול שמי בגויים" משקף חזון שבו נבואת מלאכי חובקת את כל העמים.

ויקרא
^{ויקרא א:א–ה:כו וישעיהו מ"ג:כ"א–מ"ד:כ"ג}

פרשת ויקרא מפרטת את חוקי הקורבנות, שנועדו לטהר את עצמנו וכך להתקרב לאלוקים. בהפטרה, הנביא ישעיהו חושף שישראל חייב לטהר את עצמו כדי להיות עד לנוכחות האלוהית בקרב העמים ולהתכונן לגאולה באופן פעיל.

ויקרא ד:לב ⁽¹⁾
וְאִם-כֶּבֶשׂ יָבִיא קָרְבָּנוֹ

הכבש, המוזכר כאן כקרבן חטאת, לקראת פסח, מזמין להתבוננות פנימית ומזכיר לנו את החשיבות שבטיהור עצמנו מן החמץ שבנו.

בית הכנסת ברחוב מוּטוֹן (כֶּ֫בֶשׂ): רשומות היסטוריות חושפות שקהילה יהודית התקיימה כבר משנת 1321 בעיר, שכונתה אז ויטרי-סור-מרן. לאחר 1870, זרם של יהודים מאלזס ולורן התיישב באזור. בית הכנסת, הממוקם ברחוב מוטון, נחנך ב-1957, ימים ספורים לפני ראש השנה. הוא החליף את בית הכנסת שנבנה ב-1885 ונהרס במהלך מלחמת העולם השנייה.

כיום, הקהילה היהודית עזבה את העיר. מאז 2007, בית הכנסת הפך לחלל תרבותי.

⁽¹⁾ רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר (1809–1879), הידוע בראשי התיבות שלו מלבי"ם, מבחין בין המונח כֶּשֶׂב (ויקרא ג:ז), המתייחס לטלה שתלוי עדיין באמו, לבין כֶּ֫בֶשׂ (ויקרא ד:לב), המתייחס לכבשה עצמאית יותר. הנאמנים נקראים להתפתח לעבר בגרות בקשר שלהם עם אלוקים, בדומה למעבר מטלה תלוי לכבשה עצמאית.