כי תבוא קריאה: דברים כ"ו:א–כ"ט:ח • ישעיהו ס':א–ס':כ"ב
הפרשה נפתחת במצוות הביכורים, שעל כל חקלאי להביא למקום אשר יבחר ה', בליווי הצהרת תודה. לאחר מכן מובאת מצוות המעשר, המיועדת ללויים, ליתומים, לאלמנות ולגרים.
התורה נחקקת על אבנים בהר עיבל, לציון הברית עם אלוהים, ונערכים שם קורבנות. הלויים משמיעים סדרת אזהרות, והעם עונה "אמן". בהר גריזים נאמרות הברכות על קיום המצוות, ואילו בהר עיבל נאמרות הקללות על הפרתן.
בהפטרה, הנביא ישעיהו מתאר את ירושלים המשוקמת, זוהרת באור אלוהי, אליה נוהרות אומות העולם ברוח של שלום, הודיה ורוחניות.
ישעיהו ס':א קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ
בשנת 1947, במדבר יהודה סמוך לקומראן, רועה צאן צעיר מגלה במקרה מערה חבויה בין המצוקים. בתוכה נמצאות כדים עתיקים המכילים כתבים בני יותר מאלפיים שנה. כתבים אלו מאירים באור חדש את הבנתנו את התקופה ההיא.
בין האוצרות שנחשפו נמצאת מגילה שלמה של ספר ישעיהו (1QIsaᵃ), שנכתבה בקפידה על גלי עור שנתפרו זה לזה. אורכה 7.34 מטרים, והיא כוללת את כל 66 פרקי הספר, במצב שימור מרשים במיוחד.
המגילה מתוארכת למאה השנייה לפני הספירה, ושוחזרה בקפדנות יוצאת דופן, מה שאפשר לשמר את מבנה הטקסט ואת קריאותו. כיום היא מוצגת במוזיאון ישראל, באגף הקרוי היכל הספר, שם היא ממשיכה להאיר חוקרים ומבקרים בעדותה הייחודית.
כִּי-תֵצֵא דברים כ״א:י׳–כ״ה:י״ט & ישעיהו נ״ד:א׳–י׳
פרשת כי-תצא כוללת 74 מצוות, מה שהופך אותה לאחת הפרשות העשירות ביותר מבחינת הוראות התורה. המצוות עוסקות בהיבטים שונים של החיים החברתיים, המשפחתיים והמוסריים של עם ישראל. הפרשה מסתיימת בציווי לזכור את אשר עשה עמלק — קריאה לזיכרון ערני מול עוינות.
ההפטרה, מתוך ספר ישעיהו, מציעה חזון מנחם: ירושלים, המדומה לאישה עקרה, נקראת ללדת המון. הנביא שב ומאשר את הברית הנצחית בין אלוהים לעמו, ואת החסד האלוהי שאינו מתערער גם לאחר גלות.
דברים כ״א:י׳ כִּי-תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל-אֹיְבֶךָ
בית הכנסת שלהקנטוניסטים[1] בטומסק נבנה בשנת 1906. בשנת 1930 הוא הוחרם על ידי השלטונות הסובייטיים והוסב לדירות עירוניות. בשנת 2013 הושב המבנה לקהילה היהודית המקומית.
בתוך המבנה, חיפויי העץ המקוריים עדיין נראים מתחת לשכבת סיד בהירה. ארון הקודש, ששוקם בקפידה, מעוטר בפרוכת רקומה הנושאת את ראשי התיבות של צבי הרצ ינקלוויץ, אחד ממייסדי בית הכנסת מקרב הקנטוניסטים.
מבנה עץ מסיבי זה, אחד השרידים הנדירים של אדריכלות דתית יהודית בסיביר, עבר שיקום מלא והוסב למוזיאון ליהדות הסיביר. כיום הוא מהווה אחד הדוגמאות האחרונות שנותרו לסגנון אדריכלי ייחודי זה.
[1]הקנטוניסטים היו ילדים יהודים שנלקחו בכפייה לבתי ספר צבאיים של האימפריה הרוסית החל משנת 1827, בתקופת שלטונו של הצאר ניקולאי הראשון. צו קיסרי חייב את הקהילות היהודיות לספק מכסה של ילדים, לרוב בגילאי 8 עד 12, לצורך הכשרה צבאית. בגיל 18 שולבו הילדים בצבא לתקופה של 25 שנה. שיטה זו בוטלה בשנת 1857 תחת שלטונו של הצאר אלכסנדר השני.
שופטים דברים ט"ז:י"ח–כ"א:ט' וישעיהו נ"א:י"ב–נ"ב:י"ב
הפרשה מתווה את יסודותיה של חברה הנשלטת בצדק: בתי דין הוגנים, איסור על שחיתות, הגבלת כוח המלך, תפקיד הנביא, דיני מלחמה ואחריות קולקטיבית. ההפטרה, הנקראת במסגרת שבע השבועות של נחמה לאחר תשעה באב, מביאה את דברי הנביא ישעיהו על קץ הגלות, התעוררות ירושלים והדרך לגאולה. העם נקרא לקום, להיטהר ולהתכונן לגאולה.
דברים ט"ז:כ' צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף
בית הכנסת אוהב צדק (אהב צדק – מי שאוהב צדק), שנוסד בשנת 1863, הוא מן המוסדות היהודיים הוותיקים ביותר בוילקס-באר, עיר פועלים בצפון-מזרח פנסילבניה. הוא נוסד על ידי מהגרים מאירופה המרכזית, בעיקר מאוסטריה והונגריה. בשנת 1892 נרשמה הקהילה באופן רשמי בשם Congregation Ohav Zedek Anshe Ungarn[1].
הבניין הנוכחי[2], שנבנה בשנת 1932 לפי תוכניותיו של האדריכל אוסטין ריילי[3], מעוצב בסגנון מורי, עם חזית מקושטת באריחים צבעוניים. בפנים הבניין קיימת תכונה אדריכלית נדירה: עזרת הנשים תלויה מהמבנה העליון, ללא עמודים שמסתירים את המבט — חידוש אדריכלי מרשים. את הבנייה ניהל הקבלן ויליאם שמלצרידט[4].
[1] קונגרגציה אוהב צדק – אנשי הונגריה: “Congregation” הוא מונח אנגלי נפוץ בשמות בתי כנסת אמריקאיים; אהב צדק הוא ביטוי עברי ל"מי שאוהב צדק"; Anshe Ungarn הוא יידיש ל"אנשי הונגריה". [2] ניתן לסייר בבית הכנסת אוהב צדק באופן מקוון דרך פרויקט Synagogues360, המתעד חזותית בתי תפילה יהודיים ברחבי העולם. קישור ישיר [3] אוסטין ריילי: אדריכל שפעל בצפון-מזרח פנסילבניה בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-20, תכנן מבנים ציבוריים ודתיים במחוז לוזרן. סגנונו משלב השפעות מזרחיות עם פונקציונליות מודרנית. הוא מוזכר כמתכנן הראשי של הבניין בארכיונים העירוניים של וילקס-באר. [4] ויליאם קרל שמלצרידט (1911–2001): קבלן בנייה מוילקס-באר, ניהל את בניית בית הכנסת אוהב צדק בשנת 1932. הוא מוזכר ברשומות הפרויקט ובארכיוני הקהילה כקבלן הראשי. השתתף גם בשיקום הבניין לאחר שיטפון 1972 שנגרם על ידי נהר הססקוהנה.
משה קורא לעם לראות ולבחור: ברכה או קללה, בהתאם לנאמנותם למצוות. הטקסט מפרט את הדינים על עבודת ה' המרכזית, דיני הכשרות, הצדקה וחגי העלייה לרגל. ההפטרה מישעיהו מדברת על נחמת ירושלים הבנויה מחדש ועל הברית הנצחית בין אלוהים לעמו.
דברים י״א:כ״ט וְנָתַתָּה אֶת-הַבְּרָכָה עַל-הַר גְּרִזִים
בשומרון, על מדרונות הר גריזים, נוסדה בשנת 1983 הקהילה היהודית הר ברכה. הבחירה במקום אינה מקרית: היא תואמת בדיוק את הפסוק בפרשת ראה, שמציין את הר גריזים כמקום הברכה בכניסת העם לארץ המובטחת.
הר ברכה נוסדה במסגרת תנועת ההתיישבות שלאחר 1977, בתקופה שבה השומרון שב לנוכחות יהודית לאחר כמעט אלפיים שנה. בתחילה הוקמה כמאחז צבאי מסוג נח"ל, אך בשנת תשמ"ג ביום העצמאות, הפכה ליישוב אזרחי.
הישיבה בראשות הרב אליעזר מלמד, מחבר סדרת ההלכה "פניני הלכה", הפכה למרכז לימוד והשפעה רוחנית. מדי שנה מגיעים עשרות תלמידים, ורבים מהם בוחרים להשתקע במקום לאחר לימודיהם.
בית הכנסת המרכזי בהר ברכה, שנבנה בשנות ה-90, מאופיין בסגנון צנוע ופונקציונלי, טיפוסי ליישובי ההר: אבן מקומית, כיפה נמוכה, וחלונות ויטראז' בהשראת ברכות מקראיות.
כיום, הר ברכה מונה מעל 3,000 תושבים, המחולקים למספר שכונות. האוכלוסייה מורכבת בעיקר ממשפחות דתיות צעירות, עם ילודה גבוהה וחיים קהילתיים תוססים. במקום פועלים בתי ספר, גני ילדים, חנויות וספרייה יהודית.
פרשת מטות–מסעי וראש חודש אב במדבר ל,ב–לו,יג (מטות–מסעי), במדבר כח,ט–טו (ראש חודש), ישעיהו סו,א–כד (ראש חודש)
הפרשה הכפולה מטות–מסעי מסיימת את ספר במדבר. היא עוסקת בדיני נדרים ובסיפור המלחמה במדיין. היא מתארת גם את יישוב שבטי ראובן, גד וחצי מנשה בעבר הירדן. לאחר מכן מופיעה רשימת 42 תחנות המסע במדבר, חוקי חלוקת הארץ, הקמת ערי המקלט ושאלת ירושת בנות צלופחד.
בהפטרה מתאר ישעיהו ירושלים משיחית – מקור שלום ומרכז פולחן עולמי.
פסוק זה מונה את יוטבתה[2] כאחת מתוך 42 תחנות המסע במדבר. כששורשים היסטוריים נטועים – המדבר נעשה פורה.
קיבוץ יוטבתה נוסד ב־1957 על ידי תנועת נח"ל[3], סמוך לעין רדיאן – מעיין טבעי מרכזי בערבה, כ־42 ק"מ צפונית לאילת, לצד שרידי מבצר רומי.
מיומו הראשון הקים הקיבוץ את בית הספר האזורי מעלי שחרות[4], המשלב לימודים עיוניים, מודעות סביבתית ומעורבות אזרחית. הקיבוץ מארח גם פנימייה במסגרת תוכנית נעל"ה[5].
בשנות ה־60 הוקם מרכז חקלאי השותף למחקר גיאולוגי וחקלאי, חדשנות בהשקיה וחקלאות חממות. לוחות סולאריים מספקים כמות חשמל משמעותית, ומי שפכים ממוחזרים להשקיה.
המחלבה[6], שנוסדה ב־1962, מעבדת חלב מקומי ליותר מארבָעִים מוצרי חלב המשווקים בכל רחבי ישראל.
לצד הקיבוץ פועלת שמורת חי־בר, השבה מחודשת של בעלי חיים תנ"כיים לנגב: פרא, ראם, צבי וצבוע.
[1]עניין היום – “הנושא של היום גובר.” כאשר נקבעת הפטרה מיוחדת (למשל לראש חודש או חנוכה), היא גוברת על ההפטרה הרגילה של הפרשה השבועית (עורח חיים רמ״ה:א; משנה ברורה רמ״ה:ז). [2] דברים י,ז: “ארץ נחלי מים” – יוטבתה. פרשנים מקשרים שמה לשורש ט־ו־ב (טוב). [3]נוער חלוצי לוחם (נח"ל) – מסגרת בצה"ל שהוקמה ב־1948 לשילוב שירות צבאי עם הקמת יישובים חקלאיים. [4] בית ספר מעלי שחרות משרת כ־600 תלמידים מתשע־עשרה יישובים (כולל יוטבתה) במועצה אזורית חבל אילות, ומציע חינוך אקדמי, סביבתי ואזרחי בפלורליזם. [5]נוער עולה לפני הורים (נעל"ה) – תוכנית ממשלתית מ־1992 המביאה בני נוער יהודיים מרחבי העולם לסיים תיכון בישראל לפני עליית הורי המשפחה. [6] מחלבת יוטבתה, בשותפות עם קבוצת שטראוס, מפורסמת במיוחד במותגי השוקו ומשקאות החלב שלה.
פִּינְחָס מקבל ברית שלום והכהונה. משה וְאֶלְעָזָר עורכים מִפְקָד חדש של השבטים. בנות צְלָפְחָד זוכות בזכות לרשת את נחלת אביהן. יְהוֹשֻׁעַ מִתְמַנֶּה ליורשו של משה. ניתנת תיאור של הקורבנות הפולחניים. הנביא יִרְמְיָהוּ מתאר את הקשר בין ה' לישראל, שנולד במדבר.
ליד גונדר, בדרך להרי סימיין, מופיע שלט עבודת יד "הכפר היהודי וולקה – פלאשה". הכפר היה בית לקהילה יהודית אתיופית – ביתא ישראל – שדתה התפתחה באופן עצמאי, ללא קשר ליהדות הרבנית, ללא גישה לתלמוד ולמוסדות המוכרים. המסורת המקראית והכהנית שלהם, השורשית במדבר, מיוחסת לתקופה שקדמה לגלות בבל, מה שהופך את סיפורם למקרה ייחודי בהיסטוריה היהודית.
היהדות שלהם הייתה מרוכזת סביב הכהנים המכונים קסוצ' [2], שאחראים לקריאת האורית [3], הנקראת בשירה בשפת געז [4] ומועברת בעל פה בין הדורות. בשנת 1973, לאחר בדיקה של הרבנות הראשית לישראל, הרב עובדיה יוסף הכריז באופן רשמי: "הם מצאצאי שבט דן."
בשנת 1975, בעקבות ההכרה ההלכתית, התקבלה החלטה מדינית: ממשלת ישראל העניקה לביתא ישראל את הזכות לעלות ארצה לפי חוק השבות. רבים מהם עלו בעליות המוניות. חלקם עברו ברגל דרך סודן תוך סיכון חייהם, לפני שפונו באוויר [5]. אחרים יצאו ישירות מאדיס-אבבה [6].
כיום אין יהודים בוולקה, אך הכפר שומר על עקבות עברו: בית כנסת עשוי אדמה שנבנה בשנת 1942 ומקושט בציורים מסורתיים, בית קברות עם קברים כחולים, ואנדרטה לזכר חברי ביתא ישראל שמתו בדרך לסודן. משפחה מקומית שומרת את מפתחות בית הכנסת ומבקשת תשלום סמלי לביקור ולתחזוקה. בכך תושבי המקום מדגישים את השורשים היהודיים של הכפר – שהפך למוקד זיכרון ולא רק לאתר תיירותי.
[1] ההפטרה הרגילה של פרשת פינחס היא: מלכים א׳ י״ח:מ״ו – י״ט:כ״א. אך כשהיא נקראת אחרי י״ז בתמוז, היא מוחלפת בהפטרת מטות: ירמיהו א׳:א – ב׳:ג. [2]קסוצ' – כהנים יהודים אתיופים, שונים מרבנים, אחראים על קריאת האורית ושמירה על טהרה פולחנית. [3] אורית – התורה לפי מסורת ביתא ישראל, כוללת: התורה , נביאים (יהושע, שופטים, שמואל, מלכים), כתובים (תהילים, משלי, רות וכו'), וכן ספרים חיצוניים כמו ספר חנוך וספר היובלים. [4]געז – שפה ליטורגית עתיקה ממשפחת השפות השמיות, הייתה השפה הרשמית של ממלכת אקסום ושל האימפריה האתיופית. שימשה את יהודי אתיופיה בקריאת כתבי הקודש. [5]מבצע משה (1984) – חילוץ חשאי של אלפי יהודים אתיופים מסודן והעברתם לישראל. [6] מבצע שלמה (1991) – עלייה המונית באמצעות מטוסים מאדיס-אבבה לישראל, בהשתתפות מעל 14,000 יהודים תוך פחות מ-36 שעות.
בלק, מלך מואב, מזמן את בלעם, נביא כופרי מבית פתור[1], כדי לקלל את ישראל — אך פיו אינו מוציא אלא ברכות. “מה-נאו אוהליך”, אומר הוא, וחושף את יופיים הפנימי של אוהלי ישראל. הנביא מיכה מרחיב ברכות אלה ומצהיר שהגדולה האמיתית טמונה בצדק, בחסד ובענווה לפני ה'.
בשנת 1967 גילתה משלחת ארכיאולוגית הולנדית באתר דיר אלה (עמק הירדן) כתובת בארמית המוזכרת במפורש “בלעם בן-בעור”. הטקסט, כתוב בדיו שחורה ואדומה על טיח קיר[2], נפתח כך:
כתב בל[ע]ם בן בע[ו]ר איש חזה אלהין
בחלק הראשון חוזה בלעם שהחשכה תרד על הארץ ותכסות את העולם, ביטוי לסדר הקוסמי הקרוס עקב חילול האדם. בחלק השני, הקטע הקצר והמקוטע, מתוארת נבואה אפוקליפטית על צרות עתידות, ומסתיימת בציווי אלוהי האוסר על בלעם להמשיך בנבואותיו.
דיר אלא, המכונה “תרעלה” בתלמוד הירושלמי (שביעית ב:ג), נהרסה סביב שנת 800 לפנה"ס, ככל הנראה ברעידת האדמה המוזכרת בעמוס א:א. חוקרים מסוימים מזהים אתר זה עם סוכות הקדומה[3] שבשטח שבט גד, ממזרח לירדן, בעמק יבק.
[1] פתור מוזכרת בבמדבר כב:ה כממוקמת “על-יד הנהר” (הפרת), כנראה באזור סוריה הצפונית או דרום־מזרח טורקיה. [2] שברי הכתובת נמצאו מפוזרים על רצפת החדר הדרום־מזרחי של המקדש, מעורבים בשברי כלי חרס ועפר. הם חוברו מחדש בקפידה על ידי המשלחת ההולנדית ומשומרים כיום במוזיאון הארכיאולוגי בעמאן. [3] סוכות, הנזכרת ביהושע יג:כז, אינה זהה למקום־העצר סוכות במסע במדבר (במדבר לג:מח).
פרשת חקת במדבר י״ט:א׳ – כ״ב:א׳ • הפטרה: שופטים י״א:א׳–ל״ג
הפרשה נפתחת בחוק מסתורי – פרה אדומה – ולאחר מכן עוסקת במות מרים ואהרון, בחטא של משה, בנחש הנחושת ובניצחונות הראשונים של ישראל. גם ההפטרה עוסקת בניצחון – של יפתח על עמון.
בהוראת ה', משה עולה עם אהרון ואלעזר להר ההר. אלעזר מקבל את בגדי הכהונה, ואהרון מת בדממה על ראש ההר. המסורת מזהה את הר ההר עם ג'בל הארון – "הר השתיקה" – הסמוך לפטרה בירדן. בראשו ניצב קבר אהרון (בערבית: מקאם הארון), שנבנה על ידי הממלוכים במאה ה-14. כיום האתר מנוהל על ידי הווקף המוסלמי, וכמו באתרים רבים שבשליטתו, כל ביטוי דתי יהודי (טלית, תפילין, תפילה, שירה וכו') עלול להיחשב לפרובוקציה או לעבירה.
קורח, דתן ואבירם נבלעים באדמה על כך שערערו על סמכותם של משה ואהרן, ואילו 250 המורדים הנוספים, אשר הקטירו קטורת שלא כדין, נשרפים באש אלוהית. כדי למנוע ערעור נוסף, משה מבקש מכל נשיא שבט להניח את מטהו באוהל מועד; רק מטה אהרן פורח, מוציא ניצנים, פרחים ושקדים – סימן מובהק לבחירה האלוהית. בהפטרה, גם הנביא שמואל שנמצא במוקד ערעור, מזכיר לעם כי ה' הוא המנהיג האמיתי של ישראל.
בימי בית שני, מגדלה – או בארמית "מגדל נוניא", מגדל הדגים – הייתה עיר יהודית משגשגת לחוף המערבי של ים כנרת. התגוררו בה עד כ-40,000 תושבים, והיו בה שוק, מקוואות, תעשיית שימורי דגים וכמה בתי כנסת. באחד מהם התגלתה "אבן מגדלה" המפורסמת, המעוטרת בסמלים מבית המקדש: מנורה, כדים, עמודים… סידור פרחים שחלק מהארכיאולוגים מפרשים כפריחת שקדים מסוגננת.
בחפירות האחרונות התגלתה את חפירת קטורת מברונזה בחדר סמוך לאולם התפילה. כלי זה, המוזכר בתורה (שמות כ״ז:ג׳), שימש לאסיפת גחלים למחתות.
מגדל המודרנית נוסדה בשנת 1910 על ידי חלוצים יהודים מרוסיה מתנועת חובבי ציון[1]. בין המייסדים היו אישים בולטים כמו יוסף טרומפלדור[2] ויוסף חיים ברנר[3]. הם הקימו במקום חווה חקלאית חינוכית בשם "אחוזת מוסקבה" – להכשרת איכרים יהודים.
[1]חובבי ציון – תנועה ציונית מוקדמת שהוקמה ברוסיה ב-1881, במטרה לעודד התיישבות יהודית בארץ ישראל. [2]יוסף טרומפלדור (1880–1920) – גיבור ציוני, יוצא צבא רוסיה, ממייסדי חיל הפרדות היהודי (Zion Mule Corps) יחד עם זאב ז'בוטינסקי (1880–1940, מנהיג ציוני לוחמני שדרש הקמת מדינה יהודית חזקה בארץ ישראל) ונחום סוקולוב (1859–1936, סופר, מדינאי ודיפלומט ציוני). החיל פעל לצד הצבא הבריטי בקרב גליפולי (1915) ונחשב מבשר הגדודים העבריים. טרומפלדור נהרג בהגנת תל חי בשנת 1920 במתקפה של שבטים ערביים. [3]יוסף חיים ברנר (1881–1921) – מגדולי סופרי התחייה והספרות העברית המודרנית, נרצח ביפו ב-2 במאי 1921 במהלך מאורעות הדמים, יחד עם פעילים ציוניים: ד"ר יצחק ויטקין, ד"ר יוסף לוריא, אברהם יסוד ומשה פיינשטיין – מנהיג קהילתי חשוב. כולם נקברו יחד בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב.
משה שולח שנים-עשר מרגלים לארץ כנען. עם שובם, עשרה מהם מביאים דין וחשבון מבהיל. העם נבהל ומסרב להיכנס לארץ, ונגזר עליו לנדוד במדבר ארבעים שנה. ארבעים שנה לאחר מכן, יהושע שולח שני מרגלים ליריחו – שער הכניסה לארץ ישראל (סוטה ל"ד:ב). שליחותם מצליחה ומסמנת את תחילתה של כיבוש הארץ. בשני הסיפורים מופיע מוטיב משותף – החוט: חוט התכלת בציצית, וחוט השני שתולה רחב בחלונה [1].
עם השנים, נשכחה סוד הכנת התכלת. במאה ה-19, דייגים לחופי הים התיכון סיפרו שבגדיהם נצבעו כחול לאחר מגע עם קונכיות מסוימות. בשנת 1882, רבי גרשון חנוך העניך ליינער [2], בעל ידע נרחב הן בתורה והן במדעי הטבע, ניסה לזהות את החילזון שממנו הפיקו את צבע התכלת. לטענתו – שהתבררה כשגויה – מדובר היה בדיונון הרגיל (Sepia officinalis).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי פרופ׳ אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי חילזון בשם Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול באמצעות תגובה פוטוכימית. ב-1980, בארץ ישראל, הצליחה קבוצת פתיל תכלת בהובלת הרב אליעזר יוסף טווגר [3] לשחזר את התהליך. מאז, הוקמה בחיפה חוות גידול של חילזון זה [4], והתהליך נחשב תקף מבחינה הלכתית על ידי פוסקים חשובים [5].
הרב הרשל שכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים שהראיות המצטברות [6] תומכות בהחייאת מצוות התכלת שנשכחה במשך מאות שנים.
[1] יהושע ב׳:י״ח – "תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי"; יהושע ב׳:כ״א – "תִּקְוַת הַשָּׁנִי". המילה תִּקְוָה מבטאת ציפייה פעילה ומותחת. במסורת הקבלית, חוט זה נחשב סגולה להגנה מפני עין הרע. שני מונחים, שני רבדים: הטקסט יכול היה לבחור במילה כללית כמו חֶבֶל – סתם חבל פשוט. אך הוא בוחר בכוונה ב-פְּתִיל – חוט שזור, מהודק, קבוע על פי הלכה – תזכורת קדושה לברית. ומנגד – תִּקְוָה, הנושאת את כל עוצמת הציפייה, את המשקל של גאולה שמייחלים לה. [2] ר׳ גרשון חנוך העניך ליינער מרדזין (1839–1891) – אדמו״ר ומחדש מצוות התכלת בעת החדשה. [3] הרב אליעזר יוסף טווגר (1948–2022) – פיזיקאי ומרצה לתורה, הראשון שביצע צביעה הלכתית בתכלת לאחר כ-1300 שנה (1988). [4] חילזון Hexaplex trunculus (או Murex trunculus) – חילזון ימי שמזוהה עם ״החילזון״ התלמודי. התלמוד (מנחות מ״ב–מ״ד) מתארו: "גופו דומה לים", "דומה לדג", "דמו לצביעה". אכן, מדובר בחילזון תת-ימי שצורתו כשל דג ופרשת הרוק שלו משנה צבע לכחול באור השמש. יש צורך בכ-30 חילזונות כדי לצבוע סט אחד של ציציות. [5] פוסקי הלכה: – הרב צבי הרשל שכטר (נ׳ 1941) – ראש ישיבת רבנו יצחק אלחנן (YU), מהבולטים בפוסקי ההלכה בארה״ב. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020) – ראש בית הדין בירושלים, עורך ראשי של האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נ׳ 1946) – פוסק ספרדי ממוצא תימני, עומד בראש כשרות ״יורה דעה״, תומך בשיבת מצוות התכלת. [6] ראיות מצטברות: ממצאים של בדים צבועים בתכלת וארגמן התגלו במצדה ובמדבר יהודה. בדיקות כימיות וספקטרוסקופיות אישרו שהצבע הופק מהחילזון המדובר. חפירות באתרים פיניקיים גילו אלפי קונכיות שבורות. פליניוס הזקן (Historia Naturalis, ספר ט׳) תיאר שמונה מיני קונכיות ששימשו להפקת צבעים כחולים וסגולים.
משה שולח שניים עשר מרגלים לכנען; בשובם, עשרה מהם מציגים דיווח מזהיר. העם, המוטרף מפחד ומתנגד להשתלטות על האדמה, נידון לארבעים שנות נדודים במדבר. ארבעים שנים לאחר מכן, יהושע שולח בתורו שני מרגלים ליריחו – המפתח לכניסה לארץ ישראל (תלמוד, סוטה מ״ד:ב). משימתם המוצלחת מובילה לכיבוש כנען. בשני הטקסטים חוזר אלמנט אחד: החוט¹. החוט הכחול שבציצית והחוט האדום התלוי על החלון ע״י רהאב.
במדבר ט:38 דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם, לדורותם; וניתנו על-ציצת הכנף, פתיל תכלת.
המתכון להפקת הטכלאת (תְּכֵלֶת – כחול אינדיגו) אבד עם השנים. במאה ה־19, דייגי הים התיכוני דיווחו שבגדים שלהם נצבעו לכחול לאחר שהתעסקו עם כמה חלזונות. בשנת 1882, נרגש מעדות אלו, ניצל רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך² את כישוריו המשולבים בין תורה למדעים, וניסה לזהות את החי המשמש לצביעת הציצית באזורה. מחקריו הובילו – בטעות – לכך שיזהה את הדיונון הרגיל (Sepia officinalis) כחליזון (חילזון – חלזון מקראי).
בשנת 1968, הכימאי הישראלי אוטו אלסנר (1936–2022) הוכיח בניסוי כי Hexaplex trunculus מפיק צבע כחול בתגובה לפוטוכימיה, כאשר הוא נחשף לאור השמש. בשנת 1980, בישראל, הצליח צוות פתיל טכלאת בראשות הרב אליעזר יוסף טבגר³ לשחזר את התהליך. השיטה אושרה, והוקם מתקן גידול של Hexaplex trunculus⁴ בחיפה.
היום, מספר סמכויות הלכתיות⁵ מכירות את תוקפו של הטכלאת המודרנית. דמויות כגון הרב הירשל שיכטר, הרב זלמן נחמיה גולדברג והרב שלמה מחפוד סבורים כי הראיות המצטברות⁶ מספיק חזקות כדי לאפשר את שחזור המצווה הנשכחת הזו.
¹ יהושע ב:18 – “תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי”; יהושע ב:21 – “תִּקְוַת הַשָּׁנִי”. המילה תִּקְוָה, מהשורש ק–ו–ה (לקוות, למתוח חוט), מבטאת ציפייה פעילה ומתוחה. במסורת הקבלית, חוט זה מקושר להגנה מפני העין הרעה. הטקסט היה יכול להסתפק במונח כללי כמו חֶבֶל (חבל – חבל פשוט), אך בחר במודע בפתיל, חוט מסווג ומסודר, כתזכורת קדושה לברית, ומצד שני במילה תִּקְוָה, הנושאת את מלוא המשקל של הציפייה לגאולה המצופה.
² רבי גרשון ‘חנוך הניח להיניך (1839–1891), רב חסידי מרדין וחלוץ במחקר המחודש של הטכלאת במאה ה־19.
³ הרב אליעזר יוסף טבגר (1948–2022), פיזיקאי ומלמד תורה. בשנת 1988, השיג את התפסה ההלכתית הראשונה של הטכלאת מאז למעלה מ־1300 שנה.
⁴ Hexaplex trunculus (או Murex trunculus): גסטרופוד ימי המזוהה עם החליזון המקראי. התלמוד (מנהכות 42b–44a) נותן מספר רמזים: “גופו דומה לים” – ההקסאפלקס טרונקולוס חי בים התיכון וקליפתו המרצדת מזכירה את זוהר הים; “דומה לדג” – צורתו הספירלית דמוית דג; ו“דמו משמש לצביעת בגדים” – שרירתו הגלנדולרית הופכת לכחולה תחת אור השמש (נדרשים כ־30 חלזונות להפקת סט מלא של ציצית בטכלאת).
⁵ סמכויות הלכתיות: – הרב צבי הירשל שיכטר (נולד ב־1941), אחד ממחליטי ההלכה המרכזיים באורתודוקסיה האמריקאית, מנהל ישיבת רבי יצחק אלחנן בניו יורק, ומחבר ספרים רבים, ביניהם גווינת אגוז (2007) העוסק בדיני הטכלאת. – הרב זלמן נחמיה גולדברג (1931–2020), לשעבר ראש בית הדין בירושלים, מנהל האנציקלופדיה התלמודית. – הרב שלמה מחפוד (נולד ב־1946), רב סדורתי ממוצא תימני, מבוסס בבני ברק, מנהל סוכנות הכשרות “יורח דעה” הידועה בדרישתה ההלכתית המחמירה, המקדמת את חזרת הטכלאת לציצית כמצווה אותנטית שיש לשחזר.
⁶ הראיות המצטברות: נחשפו חלקי בד צבועים בטכלאת ובארגמן (צבע קרמוזי המופק מ־Bolinus brandaris) במסדה ובמדבר יהודה. ניתוחים כימיים וספקטרוסקופיים מעמיקים שערכו על חלקי הבד והצבעים אימתו את השימוש בהקסאפלקס טרונקולוס. חפירות במתקני ייצור פיניים חשפו אלפי חלזונות שבורים. פליניוס הגדול (Naturalis Historia, ספר ט׳) מזכיר שמונה סוגים של חלזונות לשימוש ביצירת צבעים כחולים או סגולים, ומתאר בפירוט את תהליך הייצור.
האם תרצה גרסה מעוצבת יותר, למשל לפורמט PDF או לצורך פרסום מקוון?
