נצבים
דברים כ״ט, ט׳ – ל׳, כ׳ — ישעיהו ס״א, י׳ – ס״ג, ט׳
משה מכנס את כל ישראל[1] לחידוש הברית לפני הכניסה לארץ ישראל. הוא מתאר את הגלות, אך מבטיח את השיבה. זוהי האחרונה משבע הפטרות הנחמה: ציון תיבנה ותתקשט ככלה.
דברים ל׳, ד׳
אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם — מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.
מאחורי דלת עץ הדומה לכל האחרות ניצב בית הכנסת הפעיל היחיד שנותר בסמרקנד, קנסוי גומבז[2]. הוא הושלם בשנת 1891 ברובע היהודי[3] של העיר העתיקה, ומומן בידי רפאל בן משה נשיא קלנטרוב[4] לזכר אשתו, ציפורה.
המתחם, שתוכנן בידי דוד בן אברהם, אדריכל מקומי הבקיא בסגנונות הפרסי והתימורי[5], כולל גומבז גדול וגומבז קטן המחוברים ביניהם באמצעות איוואן[6], חצר מרכזית, וחמאם יהודי ששימש גם כמקווה. בפנים, כיפת אולם התפילה דומה לרקיע כחול. בספרייה נשמרים ספרים ביהודית-טג’יקית[7] ובעברית.
כיום הצטמצמה מאוד הקהילה הבוכרית[8], בעיקר לטובת ישראל, שבה היא מונה בין 100,000 ל-160,000 נפש[9].
⸻
הערות
[1] רש״י, על דברים ל׳, ד׳, מבין את הבטחת הקיבוץ הזו כחלה גם על הדורות הבאים, בהמשכיות הברית.
[2] קנסוי גומבז הוא הכינוי הבוכרי לבית כנסת (קנסוי) בעל כיפה (גומבז). בהקשר הבוכרי הפך הביטוי לשם עצם.
[3] הרובע היהודי של סמרקנד, המתועד מאז המאה השמונה-עשרה, בנוי מסמטאות צרות ובתי בוץ נמוכים. בית הכנסת שם צנוע במתכוון, ביטוי לדו-קיום זהיר בסביבה מוסלמית, שבה חיו המיעוטים הדתיים במעמד ד’ימי.
[4] רפאל בן משה נשיא קלנטרוב השתייך לאחת המשפחות היהודיות-הבוכריות הבולטות בסמרקנד. השם קלנטרוב נגזר מהפרסית קלנתר (“נכבד, ראש רובע”), תואר מנהלי שניתן למנהיגי קהילות בערי אסיה התיכונה. לפי עדויות נכדיו (Uzbek Travel, “Samarkand: in the wilds of old mahallas”), הוא נפטר מכולרה זמן קצר לפני השלמת הבניין, מבלי שהספיק להתפלל בו.
[5] הצורות התימוריות ניכרות במוטיבים הצמחיים והגיאומטריים האופייניים לאמנות הפרסית, שהותאמו כאן למרחב הליטורגי היהודי.
[6] האיוואן הוא אולם מקומר הפתוח מצידו האחד, האופייני לאדריכלות הפרסית. כאן הוא משמש מעבר ואוורור בין החצר לחללים הסגורים.
[7] היהודית-טג’יקית, או בוכורית, היא שפה איראנית שדוברה מאז ומתמיד בידי יהודי בוכרה וסמרקנד. היא נכתבת באותיות עבריות וכוללת אוצר מילים עברי וארמי נרחב.
[8] יהודי בוכרה הם קהילה יהודית מאסיה התיכונה, שהתיישבה בעיקר בבוכרה ובסמרקנד. זהותם עוצבה בצומת שבין המסורת היהודית לתרבות הפרסית של אסיה התיכונה, בהקשר של רשתות המסחר.
[9] ההערכות לגבי גודל האוכלוסייה הבוכרית בישראל משתנות בהתאם למקור ולקריטריונים (מוצא משפחתי, מקום לידה, הזדהות עצמית). גלי ההגירה הראשונים החלו בשנות ה-70, אך העלייה הגדולה ביותר הייתה לאחר 1991, בעקבות התפרקות ברית המועצות. מחוץ לישראל מתגוררת הקהילה הבוכרית בעיקר בקווינס (ניו יורק), בווינה ובמוסקבה.