חודש: יולי 2026

עקב — דברים ז–יא • ישעיהו מט–נא

משה מבטיח לישראל את שפע הארץ שה׳ נותן להם, בתנאי שהעם לא ישכח, לאחר שישבע^[1], שהברכה באה מן האל. לאחר תיאור עושרה של הארץ, הוא מזהיר מפני סכנת לב המתגאה בהצלחתו ושוכח את מי שהוא מקור כל הטוב. ישעיהו, בהפטרה, משיב לציון החושבת שנעזבה: «הֲתִשְׁכַּח אִשָּׁה עוּלָהּ?» (ישעיהו מט,טו).

דברים ח,ח
אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה, וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן; אֶרֶץ־זֵית שֶׁמֶן, וּדְבָשׁ.

בשנת 1889 הגיעו לבואנוס איירס למעלה מ־130 משפחות מפודוליה^[2], שנדחקו להגירה בשל רדיפות אנטי־יהודיות, על סיפון האונייה Weser^[3]. האדמות שהובטחו להן סמוך ללה־פלאטה לא היו זמינות; בעל הקרקעות פדרו פלאסיוס מכר להן אדמות בפרובינציית סנטה־פה^[4]. המשפחות התיישבו שם, אך התמודדו עם טיפוס, רעב ומחסור קשה.

ב־11 בספטמבר 1891 ייסד הברון מוריס דה־הירש^[5] את ה־JCA כדי לתמוך ולפתח מושבות חקלאיות יהודיות קיימות^[6]. בהנהגתו הרוחנית של הרב אהרן הלוי גולדמן^[7] נקרא היישוב בשם מואיסס וִילֵה^[8], על שם משה רבנו שהוביל את עמו מארץ דיכוי אל ארץ מקלט.

בית הכנסת ברון הירש^[9], היחיד הפעיל כיום, נבנה זמן קצר לאחר התיישבות העולים ושופץ בשנת 1927: חדרי הצד שיועדו לנשים נהרסו לטובת יציע עליון המשולב באולם המרכזי. הבימה, שנבנתה מעץ בידי המתיישבים הראשונים, מזכירה קוראל של הפמפה — סמל למפגש בין המסורת היהודית לתרבות המקומית. האוכלוסייה היהודית פחתה מאוד במהלך המאה העשרים, ורבים מצאצאי המתיישבים עברו לערים הגדולות. סיפורם הונצח בידי הסופר הארגנטיני אלברטו גרצ'ונוף בספרו Los Gauchos Judíos (1910).

הערות
^[1] ברכת המזון — דברים ח,י
וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת־ה׳ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ. מקור הלכתי: תוספתא ברכות ו,א; ספר החינוך מצוה ת״ל
^[2] פודוליה
אזור באימפריה הרוסית (כיום אוקראינה), שהיה מרכז הגירה יהודית גדול בשל פוגרומים ומעשי אנטישמיות בסוף המאה ה־19.
^[3] מסע האונייה Weser
המשפחות יצאו מקמניץ־פודולסק, הגיעו לברמרהפן, ומשם הפליגו על סיפון Weser. הגיעו לבואנוס איירס ב־14 באוגוסט 1889.
^[4] חוזי הקרקע עם הרננדס ופלאסיוס
התוכנית הראשונה עם רפאל הרננדס נכשלה לאחר עליית מחירי הקרקע. החוזה השני עם פדרו פלאסיוס היה מקפח: מחיר הקרקע היה גבוה פי 4–10 מן המקובל, והבתים, הכלים והזרעים שהובטחו לא סופקו.
^[5] מוריס דה־הירש (1831–1896)
נדבן יהודי־אירופי, ייסד את רשת המושבות היהודיות לאחר מות בנו היחיד. אשתו קלרה הקימה את בית הספר לוסיין־דה־הירש בפריז (1901). נקבר בבית העלמין מונמארטר.
^[6] ה־JCA
רכשה מעל 600,000 דונם אדמות פמפה וחיזקה מושבות קיימות, ובהן מואיסס וִילֵה.
^[7] הרב אהרן הלוי גולדמן (1853–1932)
הרב הראשון שהתיישב בארגנטינה באופן קבוע. תשובותיו נדפסו בשם דברי אהרן. נקבר בבית העלמין ההיסטורי של מואיסס וִילֵה.
^[8] מקור השם מואיסס וִילֵה
השם קריית משה תורגם בטעות ל־«Moïse ville» ומשם ל־«Moisés Ville».
^[9] המבנים הקהילתיים
ברון הירש (1920), ברנר / בית מדרש הגדול (1905), ליטואנה (1915), עובדי־הידיים / ארבטר שול (1916), הספרייה ברון הירש (1913), קדימה (1909), יאהדות (ראשית המאה ה־20), מוזיאון ההתיישבות היהודית. בית העלמין (1891) — העתיק ביותר בארגנטינה.

ואתחנן – שבת נחמו
דברים ג׳, כ״ג–ז׳, י״א — ישעיהו מ׳, א׳–כ״ו

למרות תחנוניו, משה אינו זוכה להיכנס לארץ ישראל. הוא מזכיר לעם את עשרת הדברים ומכריז על עיקר האמונה היהודית – שמע ישראל. ההפטרה מישעיהו פותחת את שבע ההפטרות של נחמה שלאחר תשעה באב: גם בגלות, ה׳ אינו נוטש את עמו.

דברים ג׳, כ״ה
אֶעְבְּרָה-נָּא, וְאֶרְאֶה אֶת-הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר, בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן: הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה, וְהַלְּבָנֹן.

היהודים נמנעו מלהיכנס לארץ ישראל על ידי הממשלה הבריטית^[1]. בין אוגוסט 1946 לפברואר 1949, חיל הים המלכותי הבריטי עצר בים את האוניות שהובילו יותר מ־52,000 יהודים^[2], רובם ניצולי השואה. הם הוחזקו במחנות^[3], ושוכנו – בהתאם לאתר – בצריפי ניסן^[4] או באוהלים, מאחורי גדרות חשמליות כפולות ומגדלי שמירה במרחק של כמאה מטרים זה מזה, באי קפריסין.

אחד מצריפי ניסן, שהוסב למחסן חקלאי, זוהה במהלך ביקור באזור פמגוסטה על ידי הרב הראשי של קפריסין, אריה זאב רסקין^[5], כאחד השרידים המעטים שנותרו ממחנות המעצר היהודיים בקפריסין. הצריף נרכש, פורק, שוקם והורכב מחדש במוזיאון היהודי של קפריסין בלרנקה בשנת 2021. כיום הוא מהווה עדות חומרית יוצאת דופן לפרק זה, ושימורו משתלב בפיתוחו של מתחם מוזיאלי מורחב^[6] הנמצא בבנייה.

הנחמה צומחת מן המקום עצמו שבו היה הכאב;
במקום שבו ישראל נשבר, שם מתחיל הקב״ה להקים אותו.
(מדרש תנחומא, ואתחנן ו׳)

⸻

^[1] הספר הלבן של 1939, שפורסם על ידי ממשלתו של נוויל צ׳מברלין (מאי 1937–מאי 1940), סימן תפנית משמעותית בניגוד להתחייבויות קודמות, ובכללן הצהרת בלפור (1917) שהבטיחה “בית לאומי לעם היהודי” בארץ ישראל. אומץ ב־17 במאי 1939 במטרה להרגיע את המרד הערבי (1936–1939) ולהבטיח יציבות במזרח התיכון ערב מלחמת העולם השנייה. הספר הגביל את העלייה היהודית ל־75,000 נפש בחמש שנים, אסר עלייה נוספת ללא הסכמת הערבים, והגביל רכישת קרקעות על ידי יהודים. הוא נותר בתוקף גם לאחר השואה תחת ממשלת קלמנט אטלי (1945–1951), והוביל להחזרת ניצולים יהודים ולאשפוזם במחנות בקפריסין.
^[2] בין 1946 ל־1949, מקורות שונים מציינים בין 52,000 ל־53,500 עצורים. כ־80% מן העצורים היו בני 13 עד 35. יותר מ־2,000 ילדים נולדו במחנות; כ־400 נפטרו בהם. האחרונים עזבו את האי בפברואר 1949.
^[3] הבריטים הקימו שנים־עשר מחנות מעצר בשלושה אתרים: דקליה וזילוטימבו, סמוך ללרנקה, ובהם בעיקר צריפי ניסן; וקרָאוֹלוֹס, סמוך לפמגוסטה, שבו רוב המבנים היו אוהלים.
^[4] צריפי ניסן הם מבנים צבאיים סטנדרטיים: לוחות מתכת גלי מכופפים על שלד מתכת, ללא בידוד – לוהטים בקיץ וקפואים בחורף. הם הומצאו בשנת 1916 על ידי המהנדס הבריטי פיטר נורמן ניסן (1871–1930).
^[5] הרב אריה זאב רסקין מכהן כרב הראשי של קפריסין מאז 2003 ומשמש שליח חב״ד באי. הוא יזם את הקמת המוזיאון היהודי של קפריסין בלרנקה ואת פרויקט שימור צריף ניסן, כדי להנציח ולהעביר את זיכרון מחנות המעצר היהודיים בקפריסין לאחר השואה.
^[6] המוזיאון היהודי של קפריסין תוכנן על ידי הרב רסקין בין היתר כדי לכבד את תושבי קפריסין שסייעו לעצורים במזון, מים ותרופות. על פי דברי האמנית ומנהלת הפרויקט סקבי פיליפו, כפי שצוטטה ב־ Cyprus Mail (3 ביולי 2021), ראה הרב ביוזמה זו דרך לחלוק כבוד לאנשים שהוא מחשיב כגיבורים אמיתיים.

דברים – שבת חזון
דברים א׳, א–ג׳, כ״ב • ישעיהו א׳, א–כ״ז

לפני הכניסה לארץ כנען, משה משחזר את מסע ישראל במדבר ומוסר את התורה לדור החדש. בהפטרה, ישעיהו פותח את ספרו בחזון שבו ה׳ מוכיח את חטאי ירושלים ומכריז על הדין הצפוי לה — מבוא לטיהור ולחידוש.

דברים א׳, ה
הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת

לבאר את התורה, להפוך אותה למובנת — זהו גם חזונו של רבי חיים מוולוז׳ין^[1] כאשר ייסד את ישיבת ״עץ חיים״ בשנת 1803^[2]. הוא פיתח בה שיטת לימוד המעדיפה את הפשט, משמעותו הפשוטה של הכתוב, ואת ניתוחו המדויק^[3].

בשנות ה־1880–1890 הטיל הצאר אלכסנדר השלישי מדיניות רוסיפיקציה והנהיג תנאים חדשים לתוכנית הלימודים^[4]. רבי נפתלי צבי יהודה ברלין^[5], שעמד אז בראש הישיבה, סירב להיענות לדרישות אלו. לאחר כמעט מאה שנות פעילות נסגרה הישיבה בשנת 1892. היא נפתחה מחדש בשנת 1899 בהיקף מצומצם והמשיכה לפעול עד להשמדת הקהילה היהודית^[6] בידי גרמניה הנאצית בשואה.

הבניין הוחזר לקהילה היהודית בשנת 1989, וב־2000 נמסר לאיגוד הדתי היהודי של בלארוס. משנת 2008 שוקם המבנה בעזרת ארגוני סיוע שונים^[7]. כיום הוא פתוח כמוזיאון המוקדש לזיכרון יהדות ליטא, ומהווה תחנה מרכזית ב־Belarus Jewish Heritage Trail — מסלול מורשת לאתרי הזיכרון היהודיים במדינה.

הערות

^[1] רבי חיים בן יצחק מוולוז׳ין (1749–1821) למד אצל ״השאגת אריה״ ולאחר מכן אצל רפאל הכהן המבורגר, רבה של וילנה. בגיל עשרים וחמש נעשה תלמידו המרכזי של הגאון מווילנה וליווה אותו עד מותו. ספרו המרכזי, ״נפש החיים״, מציג תיאולוגיה סדורה של התורה, התפילה ויראת שמיים.

^[2] עם פתיחת הישיבה פרנס רבי חיים מכספו האישי כעשרה תלמידים. כבר ב־1804 יצא בקריאה לתרומות כדי לאפשר את התפתחות המוסד. בתוך כעשרים שנה גדל מספר התלמידים ממספר קטן למאות רבות, והישיבה הפכה ל״אם הישיבות הליטאיות״ — מודל לחיקוי עבור מיר, סלבודקה, טלז, קלם ופוניבז׳.

^[3] הפשט — המשמעות הפשוטה — הוא הראשון מארבעת רבדי הפרשנות המסורתיים: רמז, דרש וסוד. הדגש על הפשט מאפיין את שיטת וולוז׳ין, המעדיפה לימוד אנליטי של הכתוב לפני קריאות דרשיות או מיסטיות.

^[4] בשנת 1891 קבע שר החינוך איוון דליאנוב תנאים חדשים: הלימודים הכלליים יתקיימו בין 9:00 ל־15:00, המורים חייבים להיות בעלי תואר אקדמי, והלימוד הלילי בישיבה נאסר. מכלול ההגבלות צמצם כמעט לחלוטין את הזמן המוקדש ללימוד התורה.

^[5] רבי נפתלי צבי יהודה ברלין (1816–1893), ״הנצי״ב״, עמד בראש ישיבת וולוז׳ין במחצית השנייה של המאה ה־19. הוא נשא את ריינה בתיה וולוז׳ינר, נכדתו של רבי חיים. הנהגתו הותירה חותם עמוק על הישיבה, והרב אברהם יצחק הכהן קוק, שלמד בוולוז׳ין בשנות ה־1880, הכיר בהשפעה המכרעת של הנצי״ב על עיצובו הרוחני.

^[6] לפני המלחמה היוו היהודים כ־50% מתושבי וולוז׳ין — כ־3,000 נפש ערב השואה. עם הכיבוש הגרמני ב־1941 הוקם גטו, אחריו בוצעו הוצאות להורג המוניות, ולבסוף חוסלה כמעט כל הקהילה בשנת 1942.

^[7] World Monuments Fund (WMF) — ארגון בינלאומי לשימור אתרים היסטוריים. יד ישראל — ארגון יהודי אורתודוקסי הפועל במזרח אירופה. אגודת ישראל — ארגון יהודי אורתודוקסי אמריקאי העוסק בחינוך ובסיוע קהילתי. איגוד הקהילות הדתיות היהודיות של בלארוס (URJCB) — הגוף הרשמי המנהל בתי כנסת, אתרי זיכרון ומוסדות דת.

מַטּוֹת–מַסְעֵי
במדבר ל״:ב׳–ל״ו:י״ג • ירמיהו ב״:ד׳–כ״ח ; ג״:ד׳

פרשת מטות עוסקת בנדרים, במלחמה במדיין ובחלוקת הנחלות שממזרח לירדן. פרשת מסעי מונה את ארבעים־ושניים מסעי בני ישראל במדבר, קובעת את גבולות כנען, מייסדת את ערי המקלט ומסיימת בדין ירושת בנות צלופחד. בהפטרה^[1] קורא הנביא ירמיהו לישראל לשוב אל ה׳ ומוכיח את הפרת הברית שהחלישה את העם.

במדבר ל״א:ב^׳[2]
נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים

המקורות הקדומים^[3] מציבים את תחום מדיין בצפון־מערב ערב הסעודית של ימינו, סביב ואדי אל־קֻרָא. בלב אזור זה חשפו בשנת 2019 חפירות צרפתיות־סעודיות^[4] בעיר אַל־עֻלָא, אתר יישובי מן המאות השלישית עד השביעית לספירה. במטמנות הביתיות נמצאו עצמות צאן ועזים, אך לא נמצאו כלל עצמות גמל^[5], על אף שכיחותו הרבה באזור. כתובות נבטיות הנושאות שמות יהודיים^[6] מאשרות קיומה של קהילה יהודית בעמק זה. האתר ננטש בראשית המאה השביעית, אך אתר חדש נבנה מיד סמוך לו. כתובות עבריות מן התקופה הביניימית — שונות מן הכתובות הנבטיות הקדומות — מעידות על נוכחות יהודית^[7] שנמשכה עד המאה העשירית.

^[1]ההפטרה שייכת למחזור תלתא דפורענותא (תלתא דפורענותא), שלוש הפטרות התוכחה הנקראות בשלושת השבתות שלפני תשעה באב: ירמיהו א׳–ב׳ ; ירמיהו ב׳–ג׳ ; ישעיהו א׳.
^[2]נִקְמַת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל — בפסוק הבא (במדבר ל״א:ג׳), כאשר משה מוסר את הציווי לעם, משתנה הניסוח ל־נִקְמַת־ה׳. רש״י מפרש: כל הפוגע בישראל — כאילו פוגע בקדוש ברוך הוא; נקמת ישראל ונקמת ה׳ כרוכות זו בזו.
^[3]מדיין נזכרת במקורות יהודיים — אונקלוס (תרגום, המאה השנייה) ופלביוס יוספוס (קדמוניות היהודים, המאה הראשונה) — במקורות יווניים — תלמי (גאוגרפיה, המאה השנייה) וסטראבון (גאוגרפיה, המאה הראשונה לפנה״ס) — וכן במקורות ערביים ביניימיים — אל־יעקֻבּי (כתאב אל־בלדאן, המאה התשיעית), אל־מֻקדסי (אחסן אל־תקאסים, המאה העשירית) ויעקֻת אל־חמאווי (מֻעג׳ם אל־בלדאן, המאה השלוש־עשרה). כל המקורות מציבים את מדיין בצפון־מערב ערב, סביב טבֻק, מפרץ עקבה ואזור ואדי אל־קֻרָא — המקביל לאזור אַל־עֻלָא של ימינו.
^[4] החפירות נערכו בידי ז׳רום רוחמר ועבד־אלרחמן אל־סֻהַיבאני, בשיתוף צוותי ה־CNRS, AFALULA וה־RCU. הממצאים פורסמו ב־Arabian Archaeology and Epigraphy, 2025.
^[5]הגמל והדromedary נמנים עם בעלי־החיים הטמאים (ויקרא י״א:ד׳ ; דברים י״ד:ז׳). אף על פי שהם נפוצים מאוד באזור מאז העת העתיקה, היעדרם במטמנות אל־עֻלָא מצביע על מנהגי אכילה התואמים את ההלכה המקראית.
^[6] כתובות נבטיות על אוסטרקות ובלוקים אדריכליים — כתובות מימין לשמאל — נושאות שמות יהודיים כגון: ʾnny bn ywsf — ענני בן יוסף nhmy bn ydy — נחמי בן ידי ומאשרות את קיומה של קהילה יהודית בעמק ואדי אל־קֻרָא.
^[7]גאוגרפים ערביים ביניימיים — ובעיקר אל־יעקֻבּי — שימרו זיכרון של נוכחות יהודית קדומה באזור ואדי אל־קֻרָא. כתובות עבריות ביניימיות, שנמצאו באתר סמוך ל־אַל־עֻלָא ושונות מן הכתובות הנבטיות הקדומות, מעידות על נוכחות יהודית באזור זה עד המאה העשירית.

פינחס
במדבר כ״ה:י–ל״:א • מלכים א׳ י״ח:מ״ו–י״ט:כ״א

פרשת פינחס מספרת על קנאותו של פינחס, שבזכותה זכה לברית כהונת־עולם העוברת לצאצאיו. ההפטרה מתארת את אליהו, תשוש אך מלא קנאה לה', המקבל כוח להמשיך בשליחותו ולמנות את אלישע ליורשו.

מלכים א׳ י״ט:ט״ז
… וְאֶת־אֱלִישָׁע בֶּן־שָׁפָט מֵאָבֵל מְחוֹלָה תִּמְשַׁח לְנָבִיא תַּחְתֶּיךָ.

בשנת 1978 העביר יצחק סמואלס, שומר בית הכנסת מוסמיע ישועה שבלב רנגון (יאנגון) שב־בורמה (מיאנמר), את האחריות על שמירת בית הכנסת לבנו משה והשביע אותו שלא לנטוש את המקום לעולם. משה קיים את השבועה, וכשנפטר בשנת 2015 קיבל בנו סמי את האחריות על המקום^[1], יחד עם אחיותיו דינה וקזנה.

זהו בית הכנסת היחיד במדינה^[2], שנחנך בשנת 1896. סגנונו משלב אדריכלות קולוניאלית בריטית עם מסורת ספרדית, ובו ספסלי ראטן המתאימים לאקלים הטרופי וכיפה צבועה בכחול ולבן. בעבר שירת את הקהילה היהודית^[3] המשגשגת בעיר , שהחזיקה 126 ספרי תורה; כיום נותרו מהם רק שניים.

מאז הפלישה היפנית ולאחר הקמת המשטר הצבאי ^[4], התפזרה הקהילה בהדרגה, עד שנותרו כיום רק כעשרים יהודים בכל המדינה.

^[1] עדויות ממשפחת סמואלס, כפי שתועדו בדיווחים עיתונאיים ובסרט דה לאסט סינגגוג אוף יאנגון בבימויה של מאיה בן־דור, וכן במחקריהם של רות לוי וגרהאם הארווי.
^[2] בית הכנסת הראשון בעיר, עשוי עץ, נבנה בשנת 1854.
^[3] הקהילה היהודית בבורמה מנתה כ־2,500 נפש בשנת 1940, והייתה מן הגדולות בדרום־מזרח אסיה. היא הורכבה בעיקר מיהודים בגדאדים שהגיעו מעיראק במאות ה־18–19 והתיישבו בכלכותה ובבומביי, וכן ממשפחות בני ישראל מחוף קונקן ומיהודי קוצ'ין שנשאו מסורות ספרדיות ותימניות.
^[4] הפלישה היפנית בשנת 1942 הביאה לפינוי רוב יהודי רנגון להודו הבריטית. לאחר מכן, הקמת המשטר הצבאי בשנת 1962 גרמה לבידוד פוליטי וכלכלי שהאיץ את עזיבת הקהילה היהודית ושאר המיעוטים. המדינה מצויה עד היום תחת שלטון חונטה צבאית, תוצאה של הפיכה נוספת בשנת 2021.