חודש: ספטמבר 2026

סוכות
ויקרא כ״ב, כו – כ״ג, מד ; במדבר כ״ט, יב–טז ; זכריה י״ד, א–כא ; מגילת קהלת^[1]

קריאת התורה ליום הראשון של סוכות מונה את מועדי השנה ואת דיניהם. המפטיר מפרט את קרבנות היום הראשון של סוכות. ההפטרה מספר זכריה מנבאת את היום שבו יעלו הגויים מדי שנה לירושלים לחוג את החג.

ויקרא כ״ג, מב
בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת

16 Cubits (16 אמות) הוא מפגש המוקדש לסוכה, שהושק על ידי איתן בלייק, סטודנט לרבנות ב-Hebrew Union College, והאדריכל מישה סמיונוב-לייבה, בהמשך ל-Sukkah City^[2]. שמו מתייחס למידה של ארבע אמות על ארבע^[3], שלדעת רבי יהודה הנשיא היא השיעור המינימלי של סוכה.

אחרי מהדורה ראשונה בשנת 2024 ב-Urban Adamah^[4] שבקליפורניה, ומהדורה שנייה בשנת 2025 בחוות Sun One Organic Farm^[5], המהדורה השלישית מתקיימת באותה חווה, בין 23 ל-27 בספטמבר 2026. המשתתפים בונים את סוכותיהם מחומרי טבע שנאספו במקום^[6], בהנחיית אדריכלים.

ביום שישי בערב, 25 בספטמבר, תפילה וסעודה בתוך הסוכות מציינות את כניסת השבת והחג. במשך כל החג המשתתפים מתגוררים בסוכות שבנו, אוכלים וישנים בהן על פי המסורת.

---

^[1] מגילת קהלת נקראת בסוכות לפי מסורות מסוימות. הספר מזכיר כי שגשוגו של האדם תלוי באלוהים, רעיון שהסוכה ממחישה: היא מסמלת הן את ההגנה שניתנה לבני ישראל במדבר והן את שבריריות המצב האנושי.

^[2] Sukkah City: תחרות שנערכה בניו יורק ב-2010, ובמסגרתה הוצגו שתים עשרה סוכות בכיכר יוניון (Union Square). היוזמה הושקה על ידי ג'ושוע פואר (Joshua Foer), סופר ועיתונאי אמריקאי, ורוג'ר בנט (Roger Bennett), סופר, עיתונאי ומנהל בכיר בתחום התקשורת, אנגלו-אמריקאי, במסגרת Reboot, ארגון יהודי אמריקאי המפתח פרויקטים תרבותיים ויצירתיים הקשורים לחיים היהודיים בימינו. ג'ושוע פואר חבר כיום בוועדת ההיגוי של 16 Cubits.

^[3] ארבע אמות על ארבע: הגמרא (סוכה ג ע״א) מביאה את דעת רבי (רבי יהודה הנשיא), שלפיה שיעור הסוכה הוא לפחות ארבע אמות על ארבע (2 מ׳ × 2 מ׳); אולם חכמים אינם מקבלים דרישה זו. ההלכה (שולחן ערוך, אורח חיים תרל״ד, א) קובעת שהשיעור המינימלי הוא שבעה טפחים על שבעה (60 ס״מ × 60 ס״מ). עם זאת, הכול מסכימים שאין שיעור מרבי לשטח. לעומת זאת, גובה הסוכה חייב להיות לפחות עשרה טפחים (כמטר) ולא יותר מעשרים אמה (כ-10 מטרים) (משנה, סוכה א, א; שולחן ערוך, אורח חיים תרל״ג, א).

^[4] Urban Adamah: חווה חינוכית ומרכז קהילתי יהודי בברקלי שבקליפורניה, המשלב מסורת יהודית, חקלאות בת-קיימא ומעורבות חברתית. בשנת 2024 אירח את המהדורה הראשונה של 16 Cubits, שבמהלכה כל צוות בנה סוכה משלו והתגורר בה שבוע.

^[5] Sun One Organic Farm: חווה חקלאית אורגנית בבית לחם (Bethlehem) שבקונטיקט, ארצות הברית.

^[6] נחמיה ח, טו: עם שובם מהגלות נצטווה העם לצאת אל ההר ולהביא ענפי זית, עץ שמן, הדס ותמרים לעשות סוכות. המארגנים נשענים על פסוק זה כדי לחדש את השימוש בחומרי טבע.

האזינו – שבת שובה
דברים ל"ב, א'-נ"ב – הושע י"ד, ב'-י' ; יואל ב', ט"ו-כ"ז ; מיכה ז', י"ח-כ'

משה, ביום האחרון לחייו, מעיד את השמים ואת הארץ, סוקר את תולדות העם מאז בחירתו, ומבשר כי ה' ירחם בסופו של דבר על עמו וינקום את הדם השפוך. הפטרת שבת שובה מאגדת שלושה טקסטים נבואיים המרוכזים סביב התשובה.

דברים ל"ב, ז'
זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר; שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ, זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ

בראשית שנות ה־2010 החלו להופיע בשוק מאות שברי כתבי-יד המתוארכים למאות ה־11 עד ה־13. עתיקנים אפגנים הציעו אותם למוסדות ישראליים. הספרייה הלאומית של ישראל רכשה את עיקר כתבי-היד הללו, המכונים בפי כול "הגניזה האפגנית"^[1], וממשיכה בקטלוגם ובפרסומם המדעי.

הטקסטים נכתבו בעברית, בארמית, בערבית-יהודית ובפרסית-יהודית. הם הוצגו כמקורם ממערות באזור באמיאן^[2], שבאפגניסטן. קיומה של קהילה יהודית משגשגת באזור זה לא היה מתועד עד כה אלא באזכורים עקיפים ומועטים במקורות רבניים ומוסלמיים.

יחדיו, המסמכים הללו^[3] משחזרים את חיי היומיום — עסקאות, אבל, מנהגים דתיים — ברמת פירוט שאף מקור עקיף לא איפשר עד כה. ביניהם נמצא פירוש בלתי-ידוע על ספר ישעיהו, המיוחס לרב סעדיה גאון^[4], חובר בערבית-יהודית וחסר מכל המסורת הכתבית הידועה. שריד זה מהווה עדות ייחודית לפרשנותו של רס"ג, וחושף חלק מיצירתו שנחשב אבוד.

עבור הקהילה היהודית בח'וראסאן של ימי הביניים^[5] לא נותרו לא צאצאים מאורגנים ולא מסורת שבעל-פה, כי אם השתיקה בלבד. השברים עצמם, שנמצאו כמעט אלף שנים לאחר מכן, הם שבאו בסופו של דבר לשמש כ"זקנים" וכ"אבות": המסמך הוא זה אשר, בסופו של דבר, "מספר".

---

^[1] חוקרים אחדים מעדיפים את המונח "כתבי-יד אפגניים" על פני "גניזה", בהיעדר הוכחה כי מדובר אכן במחסן טקסטים שהוצאו משימוש במובן הפולחני של המונח, ולא בסוג אחר של מצבור.
^[2] מקום הגילוי המדויק מעולם לא נקבע רשמית: אף חפירה ארכיאולוגית לא אימתה את המערה או המערות שמהן הגיעו כתבי-היד. אי-ודאות זו מוכרת בגלוי על ידי החוקרים עצמם ואינה מוסתרת.
^[3] הקורפוס מצייר דיוקן של חברה יהודית סוחרית המשולבת בכלכלת דרך המשי. בין הממצאים: ספר חשבונות בן עשרים ושבעה עמודים של משפחת הסוחרים אבו נצר, מכתבים פרטיים, מסמכים משפטיים, שריד ממסכת עבודה זרה של המשנה — הטקסט הרבני הקדום ביותר הידוע ממזרח לבבל — קטעי מקרא, וכן פירוש המיוחס לרב סעדיה גאון על ישעיהו. סידור חלקי נמנה אף הוא עם הממצאים העתיקים ביותר בקורפוס.
^[4] רב סעדיה גאון (882-942), יליד מצרים ופעיל בבבל, היה המסדר השיטתי הגדול הראשון של היהדות בימי הביניים. כגאון ישיבת סורא, חיבר בערבית-יהודית את "ספר האמונות והדעות", חיבורים בלשנות, תשובות הלכתיות ופירושים מקראיים נרחבים, שרק חלק מהם הגיע לידינו, ולעיתים קרובות באופן מקוטע. השריד שנמצא בכתבי-היד האפגניים מעיד על הפצת כתביו עד לקהילות היהודיות בח'וראסאן של ימי הביניים.
^[5] ח'וראסאן של ימי הביניים: האזור המקיף כיום את צפון-מזרח איראן, טורקמניסטן וצפון אפגניסטן.

נצבים
דברים כ״ט, ט׳ – ל׳, כ׳ — ישעיהו ס״א, י׳ – ס״ג, ט׳

משה מכנס את כל ישראל^[1] לחידוש הברית לפני הכניסה לארץ ישראל. הוא מתאר את הגלות, אך מבטיח את השיבה. זוהי האחרונה משבע הפטרות הנחמה: ציון תיבנה ותתקשט ככלה.

דברים ל׳, ד׳
אִם־יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם — מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ.

מאחורי דלת עץ הדומה לכל האחרות ניצב בית הכנסת הפעיל היחיד שנותר בסמרקנד, קנסוי גומבז^[2]. הוא הושלם בשנת 1891 ברובע היהודי^[3] של העיר העתיקה, ומומן בידי רפאל בן משה נשיא קלנטרוב^[4] לזכר אשתו, ציפורה.

המתחם, שתוכנן בידי דוד בן אברהם, אדריכל מקומי הבקיא בסגנונות הפרסי והתימורי^[5], כולל גומבז גדול וגומבז קטן המחוברים ביניהם באמצעות איוואן^[6], חצר מרכזית, וחמאם יהודי ששימש גם כמקווה. בפנים, כיפת אולם התפילה דומה לרקיע כחול. בספרייה נשמרים ספרים ביהודית-טג’יקית^[7] ובעברית.

כיום הצטמצמה מאוד הקהילה הבוכרית^[8], בעיקר לטובת ישראל, שבה היא מונה בין 100,000 ל-160,000 נפש^[9].

⸻

הערות

^[1] רש״י, על דברים ל׳, ד׳, מבין את הבטחת הקיבוץ הזו כחלה גם על הדורות הבאים, בהמשכיות הברית.
^[2] קנסוי גומבז הוא הכינוי הבוכרי לבית כנסת (קנסוי) בעל כיפה (גומבז). בהקשר הבוכרי הפך הביטוי לשם עצם.
^[3] הרובע היהודי של סמרקנד, המתועד מאז המאה השמונה-עשרה, בנוי מסמטאות צרות ובתי בוץ נמוכים. בית הכנסת שם צנוע במתכוון, ביטוי לדו-קיום זהיר בסביבה מוסלמית, שבה חיו המיעוטים הדתיים במעמד ד’ימי.
^[4] רפאל בן משה נשיא קלנטרוב השתייך לאחת המשפחות היהודיות-הבוכריות הבולטות בסמרקנד. השם קלנטרוב נגזר מהפרסית קלנתר (“נכבד, ראש רובע”), תואר מנהלי שניתן למנהיגי קהילות בערי אסיה התיכונה. לפי עדויות נכדיו (Uzbek Travel, “Samarkand: in the wilds of old mahallas”), הוא נפטר מכולרה זמן קצר לפני השלמת הבניין, מבלי שהספיק להתפלל בו.
^[5] הצורות התימוריות ניכרות במוטיבים הצמחיים והגיאומטריים האופייניים לאמנות הפרסית, שהותאמו כאן למרחב הליטורגי היהודי.
^[6] האיוואן הוא אולם מקומר הפתוח מצידו האחד, האופייני לאדריכלות הפרסית. כאן הוא משמש מעבר ואוורור בין החצר לחללים הסגורים.
^[7] היהודית-טג’יקית, או בוכורית, היא שפה איראנית שדוברה מאז ומתמיד בידי יהודי בוכרה וסמרקנד. היא נכתבת באותיות עבריות וכוללת אוצר מילים עברי וארמי נרחב.
^[8] יהודי בוכרה הם קהילה יהודית מאסיה התיכונה, שהתיישבה בעיקר בבוכרה ובסמרקנד. זהותם עוצבה בצומת שבין המסורת היהודית לתרבות הפרסית של אסיה התיכונה, בהקשר של רשתות המסחר.
^[9] ההערכות לגבי גודל האוכלוסייה הבוכרית בישראל משתנות בהתאם למקור ולקריטריונים (מוצא משפחתי, מקום לידה, הזדהות עצמית). גלי ההגירה הראשונים החלו בשנות ה-70, אך העלייה הגדולה ביותר הייתה לאחר 1991, בעקבות התפרקות ברית המועצות. מחוץ לישראל מתגוררת הקהילה הבוכרית בעיקר בקווינס (ניו יורק), בווינה ובמוסקבה.