חודש: אוגוסט 2026

כי־תצא
דברים כ״א, י׳ – כ״ה, י״ט • ישעיהו נ״ד, א׳ – י׳

משה מציג מערכת חוקים המסדירה את חיי הציבור: הנהגת המלחמה, שמירת כבוד הזולת, הגנת החלשים, צדק ויושר ביחסים בין־אישיים. ההפטרה היא דברי נחמה לציון: לאחר השבר באים השיבה, הבנייה וההתחדשות.

דברים כ"ג, י'
כִּי־תֵצֵא מַחֲנֶה עַל־אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע

הרעיון לייסד ביבנה ^[1] מרכז תלמודי חדש נולד בשנת 1913, כאשר הרב אברהם יצחק הכהן קוק הציע לרכוש את אדמות יבנה ^[2] ולהקים בהן מושבה חקלאית וישיבה. התוכנית נישאה על־ידי תנועת המזרחי , אך בניית המבנה הושלמה רק בשנות הארבעים המאוחרות. ישיבת כרם ביבנה ^[3] נפתחה לבסוף בשנת 1953, בראשות הרב חיים יעקב גולדוויכט ^[4].

בשנותיה הראשונות פעלה הישיבה כישיבה רגילה, ללא מסגרת צבאית ^[5]. בשנת 1965 נוסד מסלול ההסדר ^[6], המשלב לימוד תורה אינטנסיבי עם שירות צבאי.

המחנה הצבאי איננו מקום שבו פוסקות הנורמות. באתיקה הצבאית הישראלית מתבטאת דרישה זו במושג טוהר־הנשק ^[7], הקובע כי השימוש בכוח חייב להיות כפוף לגבולות מוסריים.

קמפוס כרם ביבנה הוא מתחם של מבני לימוד ומגורים המוקפים שטח ירוק רחב. בית המדרש הוא לב המתחם. בניית המבנה המרכזי, על־פי תוכניתו של האדריכל מאיר בן־אורי ^[8], החלה בשנת 1946. המבנים משולבים בנוף של גנים, עצים ושטחים חקלאיים.

^[1] יבנה — לפי המסורת התלמודית, רבן יוחנן בן זכאי קבע בה מרכז לימוד לאחר חורבן הבית השני.
^[2] רכישת אדמות יבנה — האדמות נרכשו בשנת 1940 ביוזמה משותפת של הרב מאיר ברלין (בר־אילן), נשיא תנועת המזרחי, ושל מנחם אוסישקין, ראש הקרן הקיימת לישראל.
^[3] כרם ביבנה — השם מופיע כבר במשנה (עדויות ב', ד'; כתובות ד', ו'). בתלמוד הירושלמי (כתובות ד', א') נאמר שלא היה זה כרם ממש, אלא חכמים היושבים בשורות “כמו כרם”.
^[4] הרב חיים יעקב גולדוויכט — נולד בשנת 1925, למד בישיבת עץ חיים בירושלים, מקורב לחזון איש ולרב מבריסק. עמד בראש הישיבה כמעט ארבעים שנה. בשנת 1991 זכה בפרס ישראל בשם ישיבות ההסדר.
^[5] גרעין גח״לת — הישיבה נוסדה על־ידי גרעין גח״לת, צעירים דתיים חדורי מחויבות ומשמעת, ובהם בוגרי ישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. הרב גולדוויכט מונה לראש הישיבה לאחר התייעצות עם החזון איש.
^[6] מסלול ההסדר — מסלול המשלב לימוד תורה ושירות צבאי. מסגרת הנח"ל התורני עוצבה רשמית בשנת 1965, שנתיים לפני מלחמת ששת הימים — וכרם ביבנה הייתה הראשונה מסוגה, ומכאן כינויה “אם ישיבות ההסדר”.
^[7] טוהר־הנשק — מושג מרכזי באתיקה הצבאית הישראלית, שנכלל מאוחר יותר בקוד האתיקה הרשמי של צה״ל, רוח צה״ל. הרמב״ם קושר את קדושת המחנה (דברים כ"ג, ט"ו) להגבלות מוסריות בהנהגת המלחמה (מורה הנבוכים ג', מ"א). סוגיות ההבחנה בין לוחמים לאזרחים, מידתיות והגבלת הכוח נדונות בהקשרים צבאיים, משפטיים והלכתיים.
^[8] מאיר בן־אורי — אדריכל ישראלי מתקופת המנדט הבריטי, מן הדור שעיצב את מוסדות החינוך והדת של היישוב. עבודתו מאופיינת בפשטות פונקציונלית, רגישות לצורכי הקהילה ושילוב בנוף הכפרי. השתתף בפרויקטים ציבוריים ומוסדיים רבים בשנות הארבעים–השישים.

שופטים
דברים ט״ז:י״ח–כ״א:ט • ישעיהו נ״א:י״ב–נ״ב:י״ב

משה מצווה על ישראל להעמיד שופטים ושוטרים; ההפטרה מכריזה כי ה׳ הוא השופט והמנחם העליון, ומבטיחה לציון שלא תישכח.

שופטים ט״ז:י״ח
וְשֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן־לְךָ בְּכָל־שְׁעָרֶיךָ ^[1]

על מדרכות ברלין מונחות יותר מ־11,000 אבנים^[2] המנציחות את האנשים שנרדפו בידי הנאצים. הסטולפרשטיינה, יצירתו של האמן הגרמני גונטר דמניג^[3], מוצבות מול מקום המגורים האחרון שאותו יכלו האנשים לבחור לפני שנעקרו ממנו בכוח הרדיפות. השם סטולפרשטיינה פירושו “אבנים שמועדים עליהן”^[4].

תחת המשטר הנאצי נשללו מן הנרדפים בהדרגה זכויותיהם, רכושם, חירותם, ולרבים גם חייהם. הם הונמכו לקטגוריות ולמספרים, וזכרם נמחק מן המרחב הציבורי. פרויקט דמניג מבקש להפוך באופן סמלי את התהליך הזה, ולהחזיר את השמות אל הרחובות ואל מרחבי החיים. כל אבן נושאת את שם האדם, את תאריך לידתו, ולפי המידע הקיים – פרטים אחדים על גורלו. השם שב וכובש את מקומו במרחב שבו חי האדם.

העובר נדרש לעצור ולהתכופף כדי לקרוא את השם החקוק על האבן — שמו של אדם שהמשטר הנאצי ביקש למחוק.

^[1] לפני כל הצבה, קוֹאָרדִינִירוּנְגְסְשְׁטֶלֶה סטולפרשטיינה ברלין מוודאת כי הכתובת שנבחרה אכן תואמת מקום מגורים שנבחר בידי האדם לפני ההפקעה או השיבוץ הכפוי, ולא מקום שנכפה עליו במסגרת צעדי הרדיפה. בדיקה פרטנית זו היא תנאי להצבת כל אבן.
^[2] סטולפרשטיין: בלוק בטון בגודל 10×10 ס״מ שעליו לוח פליז בגודל זהה, חרוט ביד. כיום מוצבות יותר מ־126,000 אבנים בגרמניה וב־31 מדינות אירופיות נוספות, מה שהופך את המיזם לאתר הזיכרון המבוזר הגדול בעולם. בברלין נראות למעלה מ־11,000 אבנים ברחבי העיר.
^[3] גונטר דמניג, אמן גרמני יליד ברלין (1947), הוא יוזם פרויקט הסטולפרשטיינה. במאי 1990 סימן בצבע לבן את מסלול גירושם של אלף סינטי ורומה מקלן אל תחנת דויצ (מאי 1940) — מחווה ראשונה שהקדימה את הפרויקט. ב־16 בדצמבר 1992, ביום השנה החמישים לצו הימלר שהורה על גירושם, הניח אבן ראשונה בפני עצמה מול בית העירייה של קלן. ההנחה הסדרתית החלה בינואר 1995 בקלן ונמשכה בברלין החל מ־1996. דמניג מדגיש את ייחודו של כל אדם: אבן אחת, שם אחד, סיפור אחד. הוא קושר את הגישה לרעיון תלמודי: “אדם נשכח רק כאשר שמו אינו נזכר עוד.”
^[4] השם סטולפרשטיינה פירושו “אבנים שמועדים עליהן”. דמניג מדבר על “מעידה מחשבתית”: העובר נעצר, קורא וזוכר. הוא מצטט גם דברי תלמיד: “לא מועדים על הסטולפרשטיינה — מועדים עם הראש ועם הלב.”

ראה
דברים י״א, כ״ו – ט״ז, י״ז • ישעיהו נ״ד, י״א – נ״ה, ה׳

משה קורא לישראל לבחור בין ברכה לקללה, בשמירה על נאמנות לברית. ההפטרה משיבה בהבטחת נחמה: ציון, שנבחנה אך לא ננטשה, מקבלת בשורה על בניין מחודש שיהיה איתן אף מעבר לעברה.

ישעיהו נ״ד, י״א
עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחָמָה הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ וִיסַדְתִּיךְ בַּסַפִּירִים

מעל ארסנאלה הצפוני בוונציה, סוערה ורוחשת ^[1], מרחפת לה בית־כנסת. היצירה, נבאטֶלֶה ^[2], מוצגת בביאנלה בוונציה ^[3] בידי האמנית אנה קמישן ^[4], בשיתוף עם המוזיאון היהודי של מונטריאול, ומשתלבת בפביליון היידישלנד ^[5], מיזם שנועד להיות מרחב זיכרון והעברה של התרבות היידית.

זהו בלון הליום דו־שכבתי המזכיר את בתי־הכנסת מעץ של שטעטלאך מזרח־אירופה, שרובם הושמדו במאה העשרים. הוא מסוגל להתרומם עד עשרים וחמישה מטרים מעל הלגונה. כל המבנה נשען על סלע תלוי, ללא כל עיגון קרקעי. החלונות המוארים מזכירים את ה״נר תמיד״ ^[6].

בגטו של ונציה היו בתי־הכנסת נסתרים מאחורי חזיתות הבתים. כאן, להפך — המבנה הצף, בין שמיים למים, על סף שיווי־משקל, נראה מכל עבר.

פעולתה של קמישן משבצת את היצירה בתוך מחשבה עכשווית על גלות, בנייה מחודשת והעברה בין־דורית. ההתקנה מגשימה השתייכות תרבותית שאינה תלויה בשום טריטוריה ^[7].

^[1] ההתקנה הותקנה בערב 16 ביולי ונסגרה לתחזוקה בעקבות סערות קשות ב־17 ביולי; האתר הרשמי הודיע אז על חידוש הפעילות בתוך כעשרה ימים.
^[2] מילה שנוצרה מן נבאט, מונח אוקראיני ורוסי (наба́т) שפירושו ״אזעקה, צלצול־אזהרה, קריאת־חירום״, שאליו הוסיפה האמנית את הסיומת היידית המקטינה ־עלע.
^[3] התערוכה הבין־לאומית לאמנות, הביאנלה ה־61 של ונציה, מתקיימת בין 16 ביולי ל־16 בספטמבר 2026.
^[4] אנה קמישן היא אמנית ואדריכלית אוקראינית, המתגוררת בלונדון, ומציגה עצמה כבעלת מורשת יהודית.
^[5] פביליון היידישלנד הוא מיזם עצמאי שנוסד ב־2022 בידי מריה וייטס, אוצרת וחוקרת מלונדון, ויבגני פיקס, אמן יליד מוסקבה המתגורר בניו־יורק. עבודתם עוסקת בהיסטוריה של התרבות היידית ובמחשבה הפוליטית היהודית.
^[6] האור התמידי המצוי בבתי־כנסת לזכר המנורה שבמשכן (שמות כ״ז, כ׳–כ״א). קמישן מאמצת סמל זה של קביעות כדי לרמוז להעברת האור הפנימי של התרבות היהודית.
^[7] האוצרים, מריה וייטס ויבגני פיקס, מתארים את נבאטֶלֶה כהתגלמות היידישלנד: היצירה מעניקה נוכחות ממשית להשתייכות שאינה תלויה בשום טריטוריה.