יונג ישראל, ווסט הרטפורד, קונטיקט

שבועות
שמות י״ט:א–כ׳:כ״ג • במדבר כ״ח:כ״ו–ל״א • יחזקאל א׳:א–כ״ח ו־ג׳:י״ב • מגילת רות
[יום שני: דברים י״ד:כ״ב–ט״ז:י״ז • במדבר כ״ח:כ״ו–ל״א • חבקוק ב׳:כ׳–ג׳:י״ט]


נשא [1]
במדבר ד׳:כ״א–ז׳:פ״ט • שופטים י״ג:ב–כ״הה

קריאות שבועות כוללות את סיפור מתן תורה, את חזון המרכבה של יחזקאל, ואת יציאתה של רות ממואב, בואה לבית לחם והשתלבותה ההדרגתית במקום החדש.

קריאות נשא מציגות את ארגון הלויים, את טקס הסוטה (אישה החשודה בניאוף), את דיני הנזיר ואת ברכת הכוהנים. ההפטרה מבשרת על לידתו של הנזיר שמשון.

רות א׳, י״ט
וַתֵּלַכְנָה שְׁתֵּיהֶם עַד־בֹּאָנָה בֵּית לָחֶם

היהודים הגיעו להרטפורד כבר במאה ה־19, ובמהלך שנות ה־50–60 עברו בהדרגה לעיר השכנה ווסט הרטפורד. מהגירה זו נוצר גרעין מודרן־אורתודוקסי[2] שממנו צמחה קהילת יונג ישראל[3].

עירוב חצרות[4], הנבדק מדי יום שישי, מקיף את השכונות הסובבות את בית הכנסת יונג ישראל אוף ווסט הרטפורד. הבניין, בעל אופי אדריכלי עכשווי, שוכן בסביבה שקטה ומוצלת עצים.

[1] בתפוצות, כאשר שבועות נמשך יומיים וחל ביום שישי (יום ששי), קריאת נשא נדחית בשבוע ביחס ללוח השנה שבישראל.
[2] מודרן־אורתודוקסי — זרם ביהדות האורתודוקסית בצפון אמריקה, המשלב שמירת הלכה עם מעורבות בחברה הכללית.
[3] יונג ישראל — רשת בתי כנסת אורתודוקסיים שנוסדה בארצות הברית בשנת 1912, המזוהה היסטורית עם קהילות אשכנזיות מודרן־אורתודוקסיות.
[4] העירובין:
עירוב תבשילין — מאפשר להכין לשבת ביום טוב החל ביום שישי (ביצה ט״ו:ב; שולחן ערוך, אורח חיים תקכ״ז). דרך מקוצרת: להכין שני תבשילים, לברך על העירוב, ולאכלם בשבת, רצוי בסעודה שלישית (שולחן ערוך תקכ״ז:ב, י״ב, י״ד; משנה ברורה תקכ״ז:מ״ח; כף החיים תקכ״ז:מ״ח).
עירוב חצרות — מאפשר טלטול בשבת בתוך תחום משותף מוגדר (משנה עירובין ו–ז; תלמוד בבלי עירובין ע״א–פ״ב; שולחן ערוך, אורח חיים שס״ו–ש״ע).
עירוב תחומין — קובע את גבול ההליכה סביב העיר עד אלפיים אמה (משנה עירובין ד:ג; שולחן ערוך, אורח חיים שצ״ז).

קסר אמזרו, מרוקו

במדבר
במדבר א, א – ד, כ • הושע ב, א–כב • פרקי אבות, פרק ו (פרק קניין תורה [1])

במדבר, משה עורך את מפקד בני ישראל, מארגן את חניית השבטים סביב המשכן ומפקיד בידי הלוויים את תפקידיהם. המדבר אינו רק מרחב מעבר, אלא הופך למקום שבו העם מתגבש ומקבל שליחות קולקטיבית.
הנביא הושע מתאר את המדבר כמקום של שיבה ושל מציאת הדיבור מחדש. במרחב חשוף זה ניתן לשקם את הקשר.

הושע ב, טז [2]
לָכֵן, הִנֵּה אָנֹכִי מְפַתֶּיהָ, וְהֹלַכְתִּיהָ, הַמִּדְבָּר; וְדִבַּרְתִּי, עַל-לִבָּהּ.

על סף המדבר, בקסאר אמזרו שליד זאגורה, שכן כפר מבוצר זה הקשור היסטורית לנתיבי השיירות של הסהרה [3]. הוא שיכן קהילה יהודית כפרית ונווה-מדברית מדרום מרוקו, השייכת לקבוצה שניתן להגדיר כיהדות יהודית-ברברית [4].

לאורך עמק הדרעא כולו, צורפות ועבודת כסף [5] היו מלאכות מקומיות מסורתיות, אשר בוצעו בעיקר על ידי אמנים יהודים.

בתחילת שנות ה-60 של המאה ה-20, עזבו היהודים בהדרגה את אמזרו ועלו לישראל, על רקע התקופה שלאחר קבלת העצמאות. עזיבתן של המשפחות האחרונות התרחשה סביב השנים 1962–1963.

בית הכנסת של אמזרו, הבנוי מלבני בוץ (פיזה), שרד עד ימינו בלב הקסאר, בתוך המלאח הישן. ארון הקודש שלו חצוב בקיר המזרחי, ותקרתו נשענת על קורות עץ דקל בהתאם לטכניקות הבנייה המסורתיות.


[1] קניין תורה הוא השם המסורתי שניתן לפרק ו' של פרקי אבות. פרק זה מדגיש את ערך לימוד התורה ואת המידות שבאמצעותן היא נרכשת, ובראשן רשימת מ"ח (48) הדברים שהתורה נקנית בהם.
[2] לשון נקבה: הושע משתמש בדימוי של רעיה כדי לבטא את מערכת היחסים בין אלוהים לישראל.
[3] הקשר היסטורי: קסאר אמזרו מהווה חלק ממערך הכפרים המבוצרים בדרום מרוקו, אשר התפתחו לאורך נתיבי השיירות של הסהרה. מתחמים אלו עיצבו את המגורים, המסחר וחיי הקהילה של תושבי נאות המדבר, מוסלמים ויהודים כאחד, בעמק הדרעא.
[4] המונח "יהודית-ברברית" מתייחס לגיוון של הקהילות היהודיות במגרב שחיו בסביבה דוברת שפות ברבריות.
[5] עבודת הכסף והצורפות מתועדות כפעילויות מסורתיות בעמק הדרעא, הקשורות היסטורית לנוכחות היהודית בקסורים של האזור.

לה פאס, בוליביה

בהר – בחוקותי
ויקרא כ״ה–כ״ז • הפטרה: ירמיהו ט״ז, י״ט – י״ז, י״ד • פרקי אבות, פרק ה׳

הקב״ה מדבר על ההר, ומגלה את חוקי הארץ, השמיטה והצדק החברתי. הוא מבטיח כי אם ישראל ילכו בדרכיו, יוליכם בקוממיות, ברוממות ובכבוד. הנביא ירמיהו מדגיש כי גם בעת הגלות, הבטחת הארץ עומדת בעינה.

ויקרא כ״ו, י״ג
וָאוֹלֵךְ אֶתְכֶם קוֹמְמִיּוּת

לה פאס שוכנת בעמק תלול בלב רכס הרי האנדים, ונשלטת על־ידי צלליתו המרשימה של הר אילימני [1]. בית הכנסת Círculo Israelita de Bolivia נזכר כבית הכנסת הגבוה בעולם, ונמצא בגובה של כ־3,650 מטר מעל פני הים.

נוכחות יהודית בבוליביה מתועדת כבר לפני המאה העשרים (אנוסי ספרד במאות הט״ז–הי״ז), אולם הקהילה התגבשה בעיקר משנת 1938 ואילך, כאשר בוליביה פתחה את שעריה לפליטים יהודים הנמלטים מרדיפות הנאצים. לפי ההיסטוריון ליאו שפיצר[2], אלפי פליטים יהודים הגיעו למדינה בין סוף שנות השלושים לתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, והניחו את היסודות לחיים קהילתיים מאורגנים, תוך הקמת מוסדות דתיים, חינוכיים ותרבותיים.

לאחר שיא במספרים בשנות החמישים, ידעה הקהילה היהודית בבוליביה הגירה מתמשכת לישראל וליבשת אמריקה. כיום נותר ממנה גרעין מצומצם[3], בעיקר בערים לה פאס וסנטה קרוס.

[1] השם אילימני הוא ממקור איימרי. השפה האיימרית היא, לצד הספרדית והקצ׳ואה, אחת משלוש השפות הרשמיות של בוליביה. פירוש השם מקובל כ־הר האור / רוח מגוננת של אור, בהתייחס להשתקפות אור השמש בשלגי הנצח, אף שיש מסורות נוספות הרואות בו דימוי של קונדור זוהר.
[2] Leo Spitzer, Hotel Bolivia: The Culture of Memory in a Refuge from Nazism, Hill & Wang, 1998. ההערכות בדבר מספר הפליטים היהודים שהתקבלו בבוליביה בין 1938 לתחילת שנות הארבעים משתנות בין המקורות; שפיצר, בהתבסס על עדויות ומסמכים בני הזמן, מציע מספר שיכול להגיע לכמעט עשרים אלף נפש.
[3] The Times of Israel, “In La Paz, Bolivia, a Symbol of Jewish Resilience”, 5 באוקטובר 2024.